תקנא. שלא ללבוש שעטנז

דברים כב:

יא לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו.

ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה מב:

היא שהזהירנו מלבוש בגד ארוג בצמר ופשתים כמו שהיו לובשים כומרי עבודה זרה באותו הזמן. והוא אמרו יתעלה: "לא תלבש שעטנז" וכו'. וזה מפורסם היום אצל כומרי מצרים. והעובר על לאו זה חייב מלקות. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת כלאים (פ"ט) ובמסכת שבת (כז ע"א, נד ע"א, נז ע"ב, קלב ע"ב) וסוף מסכת מכות (כא ע"א).

ספר החינוך:

שלא נלבש בגד מחובר מצמר ופשתים וזהו נקרא שעטנז, ועל זה נאמר: "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו".

רמז משרשי המצוה כתבתי בסדר משפטים בענין "מכשפה לא תחיה" (מצוה ס"ב). והרמב"ם ז"ל כתב בטעם האיסור, לפי שהיו כומרי עבודה זרה לובשין בזמן ההוא כן הוא, וכתב עוד, כי היום הוא מפורסם הדבר אצל כומרים שיש במצרים.

מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (יבמות ה ע"ב) שאין אסור מן התורה מחברת צמר ופשתים אלא בשוע טווי ונוז, כלומר שהצמר שוע בפני עצמו, כלומר טרוף, וטווי בפני עצמו, ונוז בפני עצמו, פירוש נוז שזור, וכן הפשתן כמו כן שוע וטווי ונוז בפני עצמו ואחר כך חברם יחד כגון שארגן או אפילו קשרן זה בזה, מכיון שעשה בהן שני קשרים זהו שעטנז דאוריתא ללקות עליו, אבל כל זמן שלא נעשו בהן שלשה המלאכות שכתבנו אין זה שעטנז דאוריתא אלא מדרבנן כדעת קצת המפרשים, ואין לוקין עליו, אבל מדרבנן אסור כל שנעשה בהן אחת מן המלאכות שזכרנו או שוע, או טוי, או נוז, וזהו אמרם זכרונם לברכה (כלאים פ"ט מ"ט) הלבדין אסורין, כלומר מדרבנן מפני שהן שוע. ומן המפרשים שאמרו, דבמלאכה אחת מאלו אסורין מדאוריתא, וכשאמרו בכאן 'אסורין', כלומר מדאוריתא.

ואמרו זכרונם לברכה (יומא סט ע"א) בענין זה, אפילו עשר מצעות זה על גב זה וכלאים תחתיהן אסור לישב עליהן דחיישינן שמא תכרך נימא על בשרו, ודבר זה אמרו זכרונם לברכה כשאותן הכלאים אשר מתחת הן רכין, כי אז יש בדבר חשש זה של כריכה, ואיסור זה הוא מדרבנן, דאלו מדאוריתא מותר אפילו כשהן רכין, וכמו שאמרו זכרונם לברכה (שם)לא יעלה עליך, אבל אתה מציעו תחתיך. ובירושלמי (כלאיים ט ע"א) אמרו: דכרים וכסתות אף על פי שהן קשים, במלאים אסור לישב עליהן מדרבנן, לפי שהן נכפלין על היושב בהן, אבל ברכין דליכא חשש העלאה מותר לישב בהן מכיון שהן קשין. וטעם הענין מפני שהכתוב אסר שעטנז בלשון לבישה, כלומר דרך מלבוש הוא שאסור ולא בענין אחר. ומטעם זה התירו לנו מורינו ישמרם אל, לתת על ראשינו כובעין העשויין מלבדין להגן מן השמש, מפני שהן גם כן קשים מאד, ולפיכך אף על פי שיש בהן כלאים התירו אותן לפי שאין דרך לבישה בדבר קשה כל כך, ויש שרוצה להחמיר על עצמו בזה, ולא מיחו בידו. ומטעם זה דדרך מלבוש אסרה תורה, התירו גם כן למוכרי כסות למכור כדרכן, ובלבד שלא יכוונו להתחמם בהן כלל, ומכל מקום אף על פי שהתירו דבר זה הסרסורין הצנועין וטובים, מפשילין בגדי הכלאים כשמוכרין אותם במקל לאחוריהן, שלא יגעו בהן. ואמרו זכרונם לברכה שהכלאים אין להן שיעור, אפילו חוט אחד בבגד גדול אוסר הכל עד שיסיר אותו. הכלך, שהוא כעין צמר והוא גדל על האבנים שבים המלח, אסור עם הפשתן מדרבנן, מפני מראית העין. ויתר פרטי המצוה מבוארים במסכת כלאים (פרק תשיעי) ובמסכת שבת ובסוף מכות.

ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות. ועובר על זה ולבש כלאים דאוריתא, או התכסה בהן חייב מלקות. ובכלאים דרבנן, חייב מכת מרדות דרבנן. והלובש כלאים ואפילו כל היום כולו אינו לוקה אלא אחת, אבל הוציא ראשו מן הבגד והחזירו הוציא ראשו והחזירו אף על פי שלא פשט הבגד כולו, חייב על כל אחת ואחת. ובמה דברים אמורים שהוא חייב אחת על כל היום כולו, כשהתרו בו התראה אחת, אבל אם התרו בו ואמרו לו פשוט פשוט והוא לבוש בו ושהה כדי ללבוש ולפשוט, אחר שהתרו בו הרי זה חייב על כל שהיה ושהיה שהתרו בו עליה, ואף על פי שלא פשט.

שלא יכחיש מעשה בראשית

רבנו בחיי (דברים כב, י):

…עקר הטעם במצוה זו משום חשש כלאים …להכחיש מעשה בראשית שנאמר בו (בראשית א): "למינה", "למינהו". ומה שיחזק הטעם הזה מה שהושם "לא תחרוש בשור ובחמור יחדו" באמצע בתוך שני פסוקי הכלאים, פסוק של לפניו "לא תזרע כרמך כלאים", ושל אחריו "לא תלבש שעטנז". לפי שבאיסור הכלאים נצטוינו בו שלשה דברים, בקרקע ובבהמה ובבגדים, ולכך סדר בכאן שלשה חלקי הכלאים בשלשה פסוקים בזה אחר זה. ובסדר קדושים נתחברו שלשתן בפסוק אחד, הוא שאמר (ויקרא יט, יט): "את חקותי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך".

שונים בגופם ושונים במהותם

רלב"ג (ויקרא יט, יט):

…והנה התועלת בזאת האזהרה עִם שהוא לפי מה שיראה להרחיק מההליכה בחקות הגוים, הנה הוא התועלת בעינו אשר בשאר האזהרות הקודמות בעניין הכלאים וזה שהצמר הוא בא מן החי בהכרח החומר כמו שהתבאר בספר בעלי חיים. והפשתים הם באים מן הצמח והוא מין מכוון בעצמו. והנה יגיע מזה תועלת כי הצמר והפשתים עם היותם מסכימים ברכּות והספוגיות ושמהם יעשו בגדים לאדם, הנה יש בהם הבדל עצמו מצד צורותיהם כי זה מהצמח וזה מהחי והפשתים הוא צמח יותר שלם מהצמר כמו שיתבאר מפועל הצמיחה בפשתים ובצמר. ועוד שהוא מין מהמינים מכוון בעצמו והצמר אינו כי אם מהכרח החומר. וכל זה להחכימנו בזה האופן להשיג מציאות הצורות והמדרגות הנמצאות קצתם עם קצת, כי מזה נעמוד על מציאות השם יתברך כמו שזכרנו פעמים רבות.

שלא נשתמש בשרביטו של המלך

דעת זקנים מבעלי התוספות (דברים כב, יא):

לפי שהפרכת נעשה משש ושש כיתנא ומתכלת ותכלת עמרא, הרי צמר ופשתים יחדיו ולא רצה הקב"ה שיעשו בניו דוגמתו, כמו שמצינו בקטורת: "איש אשר יעשה כמוה להריח בה" וגו'. וכן אמרו חז"ל לא יעשה אדם בית תבנית היכל אכסדרה תבנית אולם וכו' (וכעין זה ברוקח על התורה ויקרא יט, יט שהוא לבושו של הקב"ה).

לא לחבר נפש הצומחת ונפש הבהמית יחד

אורות המצות לראי"ה קוק:

טעם איסור שעטנז, שסגולת הפשתן שיש בה נפש הצומחת בשפע רב, וכשאדם מלובש בפשתן, הנפש הצומחת שולטת בו הרבה. ויש בזה מעלה, אף על פי שהנפש הצומחת אין בה השכל מכל מקום היא תקיפה בפעולותיה, וכשהשכל בא עליה הוא מטה אותה לכל חפצו. על כן כתבו המקובלים סגולות בלבישת פשתן. אמנם הצמר יש בו כח נפש הבהמית בשפע רב, וכשהאדם לובשו, מתגברת בו נפש הבהמית, מכל מקום, כשהיא עומדת בעצמה, שכל האדם שולט עליה להטותה לחפצו. וגם כן כשהנפש הבהמית ונפש הצומחת שניהם שולטים באדם אבל הם בפירוד ולא התאחדו לכח אחד, עדיין יש ביד האדם להטותם לכל חפצו. אבל אם יתחברו יחד שני הכוחות הללו בצמר ובפשתים, מתחזקים מאד שני הכוחות הללו, והנפש הצומחת נעשית טפלה ומרכבה לנפש הבהמית, ולא יוכל שכל האדם לעמוד בפני תקפם, ויטו כל דרכיו לנפש הבהמית. על כן אמרו חז"ל "שהוא נלוז ומליז עליו אביו שבשמים" (ספרא, ויקרא ט, יט).
רק ע"י קדושת העבודה או קדושת ציצית, הקדושה העליונה תקיפה ומהפכת תוקף שני הכוחות לטוב, ואז הוא משובח מאד כי אתהפך חשוכא לנהורא (זהר א, ד), והכוחות החזקים פעולתם יעשו שמשים לשכל הקודש. וכהאי גוונא לולא חטא אדם הראשון, היה הנחש שַמָש גדול (סנהדרין נט ע"ב). אלא אחר החטא, שנחלש השכל אי אפשר להשתמש בו כלל, כי ימָשך אחריו חס וחלילה.

ע"כ בא האבנט מכלאים, כי מקום החגור מחבר משכן נפש הצומחת לנפש הבהמית שגם היא בחלל הלב השמאלי, ועליהם תחול הקדושה ומהם יוקח לעבדים לשם ד'. ועיין ב'אדיר במרום' להגאון החסיד רבי משה חיים לוצאטו מה שביאר בסוד צמר ופשטים. (עיין עוד ריש מילין עמ' קכט ועיין מאמרי ראיה עמ' 27 שביאר בכיון שונה).

---

קישורים:

מקורות נוספים:

טעם המצווה נראה שרצתה התורה שלא לעשות בגד שהוא כל כך מושלם במעלות העולם הזה, שעשוי גם מפשתן שהוא הדבר החזק ביותר, וגם מצמר שהוא הדבר הנאה והרך ביותר, והטעם כדי לא לחפש את ה'שלימות' בענייני העולם ושלא לעשות מהם עיקר. וטעם הדבר כי בעולם הזה מעורבת זוהמת הנחש ולכך נצטווינו להרחיק מענייני העולם הזה יותר מדאי, ועוד כי השי"ת כולו רוחני ובכדי להשיגו ראוי לעשות את העניין הרוחני עיקר ואת העניין הגשמי טפל, ולכך גבלה תורה בזה לאות ולזכר כי אין אנו מבקשים השלמות בענייני העולם הזה ובהנאותיו.

ובמדרש ( פרקי דר"א פכ"א ובתנחומא בראשית ט' ) אמרו טעם כי הנה קין והבל הקריבו קרבן לקב"ה, וקין הביא מזרע הפשתן (כמו שכתב רש"י בראשית ד ג) והבל הביא מבכורות צאנו, ורצתה התורה שלא לערב מנחת חוטא במנחת זכאי ולכך ציוותה שלא ללבוש בגד העשוי מכלאי מנחתם, והביאור בזה כי על ידי מנחת הבל נתעלו הצאן בהיות והוקרב ממנו קרבן לגבוה, ועל ידי מנחת קין נתגרע הפשתן כי נעשה בו זלזול בכבוד השם יתברך כאילו רק זה ראוי להביא אליו, ולכך רצתה תורה שלא לערב מנחתם כדי שלא להשוות הצמר לפשתים, כי המשווה את הצמר והפשתים נראה הוא כמזלזל בכבוד הקרבן וכאילו מראה כי הקרבן לא השפיע על המין כל כך עד שאין ראוי לערבם זה בזה. ספר אליה תמימה לרבי צבי אליהו פלמן.