דברים כב:
י לֹא-תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה ריח:
שהזהיר מעשות מלאכה בכלאי בהמה יחד, והוא אמרו: "לא תחרוש בשור ובחמור יחדו". וכל זמן שתעשה בהם מלאכה כגון חרישה או דישה וימשוך שניהם יחד לוקה. מאמרו 'יחדו', רוצה לומר שלא יחבר שניהם יחד במלאכה אחת מהמלאכות. אמנם מן התורה אינו חייב מלקות אלא על שני מינין, אחד בהמת טמאה ואחד טהורה, כגון: שור וחמור, וכשחרש בהם או משכם יחד לוקה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת כלאים (פרק ט).
חשש להכלאת שני מינים שונים
ספר מורה נבוכים לרמב"ם (חלק שלישי פרק מט):
ונראה לי כי גם טעם איסור הצמדת שני מינים באיזו עבודה שתהיה אינה אלא הרחקה מהרכבת שני מינין, כלומר: אמרו לא "תחרוש בשור ובחמור יחדו", לפי שאם יאחד ביניהם, אפשר שירכיב אחד מהם על השני, והראיה לכך שדין זה כולל גם זולת שור וחמור, אחד שור וחמור ואחד כל שני מינין אלא שדבר הכתוב בהווה.
פירוש הרמב"ן על התורה (שם):
והוא הדין לכל מיני הכלאים. והיא מצוה מבוארת מן בהמתך לא תרביע כלאים (ויקרא יט יט), שדרך כל עובד אדמתו להביא צמדו ברפת אחת וירכיב אותן…
השוני בהם גורם לבעל החיים צער
ספר החינוך:
שלא לחרש בשור ובחמור יחדו, והוא הדין לכל שני מיני בהמה שהאחת היא טהורה והאחת היא טמאה, ולאו דוקא חרישה לבד אסורה, אלא הוא הדין לכל מלאכה מהמלאכות, כגון דישה או למשוך עגלה וכל שאר מלאכות, ועל זה נאמר: "לא תחרש בשור ובחמור יחדו".
שרש המצוה. כתב הרמב"ם זכרונו לברכה (מורה נבוכים ח"ג פרק מ"ט, והרמב"ן בפירושו לחומש) שהוא משרש אסור הרבעת הבהמה כלאים, כי דרך עובדי אדמה להביא הצמד ברפת אחת ושמא [ושמה] ירכיב אותם, ושרש אסור הרבעה כתבתיו במקומו בסדר קדושים תהיו (מצוה רמד).
ואחר רשות אדוני הרב הנזכר והודאה על דברו הטוב אענה אף אני חלקי, ואמר כי מטעמי מצוה זו, ענין צער בעלי חיים שהוא אסור מן התורה, וידוע שיש למיני הבהמות ולעופות דאגה גדולה לשכן עם שאינם מינן וכל שכן לעשות עמהן מלאכה, וכמו שאנו רואים בעינינו באותם שאינם תחת ידינו, כי כל עוף למינו ישכן, וכל הבהמות ושאר המינין גם כן ידבקו לעולם במיניהן.
וכל חכם לב מזה יקח מוסר שלא למנות שני אנשים לעולם בדבר מכל הדברים שיהיו רחוקים בטבעם ומשנים בהנהגתם, כמו צדיק ורשע, והנקלה בנכבד, שאם הקפידה התורה על הצער שיש בזה לבעלי חיים שאינם בני שכל, כל שכן בבני אדם אשר להם נפש משכלת לדעת יוצרם.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (רמב"ם ספר המצוות ל"ת ריח ובהלכות כלאים פ"ט ה"ז) שאין חיוב מצוה זו מן התורה כי אם בשני מינין שהם כגון שור וחמור, שהאחד טהור והשני טמא, שטבעם רחוק מאד זה מזה, אבל בשני מינין טהורים או טמאים, אף על פי שאינם מין אחד, כגון שור ותיש או חמור וסוס אינו אסור מן התורה, אבל מדרבנן הוא שאסור בכל שני מינים שהם כלאים בהרבעה, ואחד בהמה או חיה בכלל האסור. ואחד החורש בהן או זורע או מושך בהן עגלה, וכן (רמב"ם שם ט) אם היה אחד יושב בעגלה ואחד מנהיג שניהן לוקין, מפני שישיבתו בעגלה גורמת לבהמה שתמשך. ואפילו מאה שהנהיגו כאחד כולם לוקין. ומה שאמרו (רמב"ם שם ה"י) שמתר לעשות כל מלאכה באדם ובהמה, שנאמר: "בשור ובחמור", ולא באדם וחמור או באדם ושור, וטעם הענין לפי השורש שאמרנו, מפני שאין התחברות הבהמה צער לאדם, כי אין לו עמה חברה כלל, והרי הוא כעושה מלאכה אצל עץ אחד או אבן אחת, ואינו בא כלל בגדר הדבר שדברנו עליו. וכן מענין המצוה, מה שאמר רבי יצחק בסוף מכות (כב ע"א) שהמנהיג בשור פסולי המקדשין לוקה, שאף על פי שהוא גוף אחד עשאו הכתוב כשני גופין ללקות עליו. ויתר פרטיה, מבארים בפרק שמיני ממסכת כלאים [שם רצז].
ונוהג אסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה וזרע או חרש או משך או הנהיג בכלאים שהן שני מינין אחד טמא ואחד טהור חיב מלקות מדאוריתא. ואפילו הנהיגן כאחד בקול לבד, כדרך הבהמות שהולכות לפעמים בגערת בן אדם חיב מלקות, שנאמר יחדו. מכל מקום דקדקו זכרונם לברכה בזה מדברי הכתוב, לחיב מלקות בדבור בלי מעשה. ואם בשני מינין טמאים או טהורים, שהן כלאים בהרבעה זה בזה חיב מכת מרדות מדרבנן.
איסור התעמרות בכל הבריות ואחוותן
אורות המצות לראי"ה קוק:
כלאי בהמה בהנהגה, מזכירים את חובת המוסר מצד בעלי חיים, שלא להתעמר בהם בלא מידה, ושלא לקרב את ריעותם (מלשון אח ורע) ע"י השפלת השעבוד, מה שהוא עתיד להיות ע"י הרמת הערך הרוחני הכללי של פנימיות החיים, שתחוג האהבה האלקית את חגה הגדול בלב כל רוח ונפש באופן חופשי.
קישורים:
מקורות נוספים:
