דברים כג:
כא לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה קצח:
היא שצונו לבקש רבית מן העו"ג ואז נלוה לו עד שלא נועילהו ולא נעזור לו ואפילו בענין שנהנה עמו כמו שהוזהרנו מעשות כך לישראל. והוא אמרו יתעלה (דברים כג, כא) "לנכרי תשיך" שבא בפירוש המקובל שזה מצות עשה. ולשון ספרי (שם) "לנכרי תשיך" מצות עשה (שם) "ולאחיך לא תשיך" מצות לא תעשה, ולמצוה זו גם כן תנאין דרבנן. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בבבא מציעא.
חסד איו לגמול רק לעם עובדי ה'
ספר החינוך:
שנצטוינו לבקש רבית מן האמות כשנלוה להם ולא נלוה להם בלא רבית, ועל זה נאמר (דברים כג, כא) לנכרי תשיך. וכמו כן מתר ללוות מהן ברבית ואמרו בספרי, לנכרי תשיך, מצות עשה, ולאחיך לא תשיך, לא תעשה.
משרשי המצוה. שאין ראוי לנו לגמל חסד זולתי אל העם יודעי האל ועובדים לפניו ובהמנע החסד משאר בני האדם ונעשה אותו לאלו נבחן כי עקר האהבה והחמלה עליהם, מצד החזיקם בתורת אלקים יתברך, והנה עם הכונה הזאת יהיה לנו שכר במניעת החסד מהם, כמו בעשותנו אותו אל בני עמנו.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא עא ע"א), שמצוה להקדים הלואת ישראל בחנם מהלואת הגוי ברבית. ומה שאמרו (שם עב ע"א רמב"ם מלוה ולוה ה, א), שהגוי שלוה מעות מישראל ברבית, אף על פי שנתגיר גובה ממנו כל מה שעלה מרבית עד שנתגיר, שלא יאמרו בשביל שלא יפרע הרבית נתגיר. וכענין שנצטוינו לבקש מהם רבית, כמו כן מתר לתת להם רבית, שלא אסר לנו הכתוב אלא רבית של ישראל, ידוע הדבר. ואמרו זכרונם לברכה (שם עא ע"ב רמב"ם שם ד) שהגוי שלוה מעות מישראל ברבית ובקש לפרעם לו ומצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי, ואני אתן לך רבית מהם כדרך שאתה נותן לישראל הרי זה מתר. ואם העמידו אצל ישראל, אף על פי שנתן הגוי המעות בידו, הואיל ומדעת ישראל נתן הרי זה רבית קצוצה. ואמרו זכרונם לברכה (שם ע ע"ב רמב"ם שם ב) שאף על פי שהרבית שלהם מתר מן הדין אסור לישראל להלוות להם ברבית קצוצה אלא בכדי חייו כדי שלא יהא רגיל עמו תמיד וילמד ממעשיו, אבל אבק רבית מהם מתרת אפילו ביותר מכדי חייו, דמשום אבק רבית לא יהא רגיל עמו כל כך. ותלמיד חכם מתר להלוותו בכל מה שירצה, שאין חשש עליו שילמד ממעשיו, כי החכמה תעז לחכם ותשמרנו לעולם (קהלת ז, יט). ויתר פרטיה, מבארים בבבא מציעא פרק איזהו נשך.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה והלוהו בלא רבית מתורת חסד לבד לא מתקוה אליו להרויח עמו מצד אחר או מפני דרכי שלום בטל עשה זה. והרמב"ן זכרונו לברכה (בהשגתו לשורש השישי ובסוף השגותיו לספר המצוות), לא ימנה בחשבון המצות עשה זה, ואמר שהכתוב הזה לא בא אלא לתן עשה ולא תעשה במלוה לישראל ברבית, וזו היא כונת המדרש בספרי באמרו זו מצות עשה, וכן נראה כדבריו בגמרא בסוף פרק איזהו נשך, ועם כל זה דרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאל מחשבונו, וגדול הוא מי ששגגותיו ספורות.
מצד היותו עובד עבודה זרה
רלב"ג שם:
מפני שהוא עובד עבודה זרה חייבה אותנו התורה להלוות לו ברבית כשירצה ללות ממנו לגרום לו מהנזק מה שאפשר שלא תהיה בו נטיה מהיושר ולזה צוה גם כן במה שקדם לנגוש הנכרי.
רלב"ג תועלות שם:
והנה התועלת בזה הוא שלא לההנות עובדי עבודה זרה להרחיקנו יותר מעבודתה עם שבזה הישירה ליסר הנכרי מעבוד עבודה זרה.
אין בזה חסרון של ביטחון בה'
כלי יקר ויקרא כה, לו:
כי עיקר טעם איסור הריבית הוא לפי שהוא מסיר מדת הבטחון מן האדם כי כל בעל משא ומתן עיניו נשואות אל ה' לפי שהוא מסופק אם ירויח או לא אבל הנותן בריבית ריוח שלו ידוע וקצוב וסומך על ערבונו שבידו ומן ה' יסיר לבו. ומה שגם הלוה עובר בלאו לפי שהוא מחטיא את המלוה ומסירו מן מדת הבטחון כנודע מדבר המלוים בריבית שרובם מקטני אמנה ואבירי לב הרחוקים מצדקה, מצד כי אין בטחונם בה'.
ומה שמותר ליתן בריבית לעכו"ם לפי שכל עכו"ם חזקתו שהוא אלם וגזלן אפילו אם הוא כבוש תחת ידך מכל מקום דרכו לבא בעקיפין, ואפילו אם ערבונו בידו לעולם אינו בטוח לא בקרן ולא בריוח ועל כן תמיד עיניו נשואות אל ה' להצילו מידו, וזה טעם איסור הריבית בכל מקום.
קישורים:
מצווה זו קשורה עם המצוות סח שמג ותקעב
מקורות נוספים:
