דברים כד:
ו לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה רמב:
הזהירנו מחבול כלים שעושין בהם בני אדם הכנת מזונותיהם כגון כלי הטחינה והלישה והבישול וכלי שחיטת הבהמות וזולת זה מה שיקבצהו שם דבר שעושין בו אוכל נפש, שנאמר (דברים כד, ו) "כי נפש הוא חובל". ונשאר שנבאר לך אמרם הנה (בבא מציעא קטו ע"א), וחייב משום שתי כלים שנאמר (דברים כד, ו) "לא יחבול ריחים ורכב", כי זה יבא לחשוב שהן שתי מצות וכל שכן באמרם וחייב על הריחים בפני עצמן, וענין זה המאמר כל מי שימשכן כלי שעושים בו אוכל נפש עובר על מצות לא תעשה כמו שהתבאר, ומי שימשכן כלים רבים כל אחד מהן עושין בו אוכל נפש חייב על כל כלי וכלי כגון שימשכן כלי הטחינה וכלי הלישה וכלי עשיית הפת, וזה מה שאין צריך לו באור שהוא כמו שחבל בגד אלמנת ראובן ובגד אלמנת שמעון שהוא עובר על כל בגד ובגד. ואמנם השאלה במי שחבל שני כלים בשניהם יחד יעשה אוכל נפש אם נאמר אחר שהאוכל אמנם תשלם עשייתו בשניהם הנה שניהם כלי אחד ויהיה חייב משום כלי אחד, או אחר שהם שני כלים יהיה חייב על כל אחד בפני עצמו, ובארו לנו שהוא חייב עליהם משום שני כלים ואף על פי שבהקבץ שניהם תעשה המלאכה כעין ריחים ורכב שלא תעשה הטחינה באחד לבדו. ולשון משנה (בבא מציעא קטו ע"א) (דברים כד, ו) "לא יחבול ריחים ורכב". ולא אלו בלבד אמרו אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש שנאמר (שם) "כי נפש הוא חובל" שחייב עליהם משום שני כלים לא שהן שתי מצות. ולשון ספרי בזה הענין אמרו מה ריחים ורכב מיוחדים שהן שני כלים ומשמשין למלאכת אחת וחייבין על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו כך כל שני כלים שמשמשין למלאכה אחת חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. פירוש המאמר אף על פי שמשמשין מלאכה אחת חייב על זה בפני עצמו כשעבר ומשכן ולקח ממנו יוציאהו מידו ויושב לבעליו ואם עבר ונשרף קודם שישיבהו לוקה, וכן הדין בבגד אלמנה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בתשיעי ממציעא.
ספר החינוך:
שנמנענו מלמשכן הכלים שהן סבת הכנת מזון לבני אדם בהן, כגון כלי הטחינה וכלי הלישה וכלי הבשול וכלי שחיטת בעלי חיים וזולתם, ממה שיכללהו דבר שעושין בו אכל נפש, ועל זה נאמר (דברים כד, ו) לא יחבל רחים ורכב כי נפש הוא חובל. ולשון המשנה (בבא מציעא קטו ע"א) לא רחים ורכב בלבד אמרו, אלא כל דבר שעושין בו אכל נפש, שנאמר כי נפש הוא חובל.
וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (ספר המצוות לאוין רמב) ונשאר שנבאר לך הנה אמרם זכרונם לברכה (שם) וחייב משום שני כלים, שנאמר לא יחבל רחים ורכב, שזה יביא לחשב שהן שתי מצות, וכל שכן באמרם וחיבין על הרחים בפני עצמו, ועל הרכב בפני עצמו, וענין זה שכל מי שימשכן כלי שעושין בו אכל נפש עובר בלא תעשה כמו שנתבאר. ומי שמשכן כלים רבים, כל אחד מהן עושין בו אכל נפש חיב על כל כלי וכלי, כגון שימשכן כלי הטחנה וכלי הלחם וכלי הלישה, וזה מה שאין צריך בו לדבר, שהוא כמו מי שחבל בגד אלמנת ראובן ובגד אלמנת שמעון ובגד אלמנת לוי, שהוא עובר על כל בגד ובגד. ואמנם דין השאלה במי שחבל שני כלים ובכלן יעשה אכל נפש, ולא יספיק האחד מבלתי האחר בעשית אכל נפש, נאמר אחר שהאכל אמנם ישלם בכלן הם ככלי אחד, ויהיה חיב משום כלי אחד, או נאמר, אחר שהוא שני כלים חיב על כל אחד ואחד לבדו, ובארו לנו, שהוא חיב עליהם משום שני כלים, ואף על פי שבקבוץ שניהם נעשית המלאכה, כגון רחים ורכב, שלא יטחן אחד מהן בלתי האחר, שהוא אם חבל רחים ורכב יהיה כמי שחבל משארת של עסה וסכין שחיטה, והן שני כלים, כל אחד עומד למלאכתו, וזהו ענין אמרו וחיב משום שני כלים לא שהן שתי מצות. וזה לשון ספרי, בזה הענין שבארתי לך, אמרו מה רחים ורכב מיחדים שני כלים ומשמשין מלאכה אחת וחיבים על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, כך כל שני כלים שמשמשין מלאכה אחת חיב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו באור הדבר וענינו אף על פי שמשמשין מלאכה אחת חיב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו וכשעבר ומשכן ילקח ממנו ויושב לאמן.
שרש מצוה זו ידוע, שהוא לתקון העולם וצרך ישובו.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (רמב"ם לולב ג, ב) שבענין אסור זה אין חלוק, בין שמשכנו בידו, או על פי בית דין בכל צד חיב עליהן, ואם חבל מחזירין אותו בית דין בעל כרחו. ופרשו מורינו ישמרם אל, שאסור זה אינו אלא כשמשכן הכלים הנזכרים, שלא בשעת הלואה, אבל בשעת הלואה, ודאי מתר למשכן כל כלים שבעולם, דלא גרע ממכר, שאין מונעין לו לאדם מלמכר כל כליו או למשכנן, ומפני שטעו בזה מגדולי גאוני עולם הארכתי בו. והחובל (רמב"ם שם ג) כלים הרבה שעושין בהן אכל נפש ולא החזירן עד שנשרפו או אבדו חיב מלקות על כל אחת מהן, ואפילו בשני כלים שעושין מלאכה אחת כרחים ורכב וכיוצא בו חיב שתי מלקיות, והוא שנשרפו עד שלא החזירן. ויתר פרטי המצוה מבארין בפרק תשיעי ממציעא.
ונוהג אסור זה בכל מקום ובכל זמן.
קישורים:
מקורות נוספים:
