דברים כד:
ח הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה שח:
הזהירנו מלקוץ סימני צרעת או לכוותה עד שישתנו מראיה. והוא אמרו (דברים כד, ח) "השמר בנגע הצרעת". ולשון ספרי השמר בלא תעשה. ולשון המשנה התולש סימני טומאה והכוה את המחיה עובר בלא תעשה, והוא לוקה כמו שבארנו.
ספר החינוך:
שנמנענו מלקץ סימני צרעת או לכוותה עד שישתנה מראה, ועל זה נאמר (דברים כד, ח) השמר בנגע הצרעת וגו'. ולשון ספרי, השמר בנגע הצרעת בלא תעשה, ולשון משנה (נגעים ז, ד) התולש סימני הטמאה והכווה את המחיה עובר בלא תעשה.
משרשי מצוה זו. כתבתי בסדר אשה כי תזריע באזהרת ואת הנתק לא יגלח (מצוה קע), וקחנו משם.
מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה (רמב"ם טומאת צרעת י, א), שהתולש סימני טמאה בין כלן, או אפילו מקצתן, או אפילו שהכוה את המחיה כלה, או אפילו מקצתה, בין מן הבשר או מן הבגד או מן הבית, בין קדם שיראה הכהן הנגע, בין תוך ימי הסגר, בין תוך ימי החלט, או אפילו אחר הפטור בכל זה עובר בלא תעשה וחיב מלקות, ועל זה נאמר השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתים תשמרו לעשות, כלומר כאשר צויתים תשמרו לעשות ולא שיתלש או יקץ הנגע, וכבר קדם לנו הכלל הידוע (מכות יג ע"ב), שכל מקום שנאמר השמר, פן, ואל, אינו אלא לא תעשה. ואמרו זכרונם לברכה (רמב"ם שם), שאין אדם לוקה על זה עד שיועילו לו מעשיו, כלומר שבהסתלק מה שסלק מן הנגע ישאר פחות מכשעור במותר, אבל אם נשאר כשעור טמאה במותר, כגון שהיתה בה בהרת ובה שלש שערות לבנות ותלש אחת או כוה מקצת המחיה ונשאר ממנה כעדשה אינו לוקה, שהרי הוא טמא כמו שהיה בתחלה, וכן כל כיוצא בזה, אבל מכין אותו מכת מרדות. ואין הענין כן בנתק, שאין לוקה בנתק בגלחו מקצת הנתק, עד שיגלח כלו כמו שכתבתי במקומו בסדר אשה כי תזריע (מצוה קע).
ואמרו זכרונם לברכה (שבת קלב ע"ב) בענין אסור זה, שמי שיש לו צרעת בערלתו אינו חושש לה מלמול, שמצות עשה של מילה דוחה לאו זה, כדקימא לן בכל מקום, דאתי עשה ודחי לא תעשה, והוא דאי אפשר לקים עשה אלא בבטול הלאו, כגון זה דמילה בצרעת, וגמרו חכמים זכרונם לברכה (יבמות ג ע"ב) דלא אתמר כללין דין זה בכל הלאוין, אלא דוקא בלא תעשה קל, כלומר שאין בו כרת, כמו לא תעשה דלא תלבש שעטנז (דברים כב, יא) דדחינן לה משום עשה דגדילים תעשה לך, וכמו כן זה הלאו דלא יקץ בהרתו, שאין בו כרת גם כן, ובאלו וכיוצא בהן הרי הדבר כאלו נאמר בתורה בפרוש, לא מנעתיך מהם במקום עשה זה, אבל כל לאו שיש בו כרת לא דחינן משום עשה, הואיל והחמיר הכתוב בו כל כך שחיב עליו כרת הרי הוא כאלו אמר בפרוש, עשה דבר פלוני, כל זמן שלא תצטרך לעבר בעשיתו בלאו פלוני. ויתר פרטי מצוה זו, מבארים במסכת נגעים (פרק שביעי).
ונוהג אסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, שמי שנצטרע ומכיר עסימני צרעתו שאינו רשאי לקץ אותן. והעובר על זה ותלש אותן על הענין שזכרנו חיב מלקות.
קישורים:
מקורות נוספים:
