דברים כד:
י כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ.
יא בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הַעֲבוֹט הַחוּצָה.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה רלט:
הזהירנו מלמשכן הלוים בידינו אלא במצות הדיין ובידי שלוחו, לא שנבא אנחנו בבית הבעל חוב ונמשכן אותו. והוא אמרו (דברים כד, י) "לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו". ולשון משנה (בבא מציעא ט, יג) המלוה את חבירו לא ימשכנו אלא בבית דין ולא יכנס לביתו ליטול המשכון שנאמר (דברים כד, יא) "בחוץ תעמוד", והוא לאו הניתק לעשה והוא אמרו (דברים כד, יג) "השב תשיב לו את העבוט", וכן התבאר בסוף גמרא מכות (טו ע"א). ודע שאם לא השיבו ולא קיים עשה שבו חייב מלקות ומשלם דמי משכון כמו שהתבאר בסוף מכות. וכבר התבאר משפטי מצוה זו בתשיעי ממציעא.
ספר בחינוך:
שנמנענו מלמשכן בידינו בעל חוב כלומר הלוה אלא במצות השופט ועל ידי שלוחו, לא שנקפץ אנחנו ונבוא בבית בעל החוב ונמשכנהו או שנמצאהו בשוק ונחטף המשכון מידו, ועל זה נאמר (דברים כד, י) לא תבא אל ביתו לעבט עבטו, ולאו דוקא בית, אלא הוא הדין החוטף מידו בשוק. ולשון המשנה (בבא מציעא קיג ע"א) המלוה את חברו לא ימשכננו אלא בבית דין, ולא יכנס בביתו לטל משכונו, שנאמר (שם יא) בחוץ תעמד.
משרשי המצוה. כדי שלא יהו בני אדם כהפקר וירבה החמס בארץ, שהגדול יהיה בולע הקטן וימשכן אותו בזרוע מבלי פחד אליו, והקטן לא יוכל לקחת דינו מן הגדול מפחדו אליו למעלתו, ועל כן השוה הכתוב ביניהם שלא ימשכן אחד מהן את חברו על חובו, אלא יעשה הכל על פי הדין, ובזה יהיה תקון ישוב העולם, כחפץ השם שבראו להתישב.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (רמב"ם מלוה ולוה ג, יד) שאחד המלוה ואחד שליח בית דין אינו רשאי לכנס לבית הלוה ולמשכנו, אלא הלוה יוציא אליהם העבוט בחוץ. מה בין שליח בית דין לבעל החוב עצמו? ששליח בית דין יש לו רשות לנתח המשכון מיד הלוה בזרוע כשמוצאו בחוץ, והמלוה אינו רשאי לנתחו ממנו עד שימסרנו לו הלוה מדעתו. ויתר פרטי המצוה, מבארים בפרק תשיעי מבבא מציעא.
ונוהג אסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות, והעובר על זה ומשכן בעל חובו בין בבית בין בחוץ בזרוע עבר על לאו זה, אבל אין בו מלקות לפי שנתק לעשה, שנאמר השב תשיב לו את העבוט, אבל אם לא קים את העשה שבו ואבד או נשרף המשכון, שאי אפשר לו לקימו עוד חיב מלקות, וכענין שכתבתי בשלוח הקן (מצוה תקמד), דקימא לן כרבי יוחנן דאמר לה לתנא תני קימו ולא קימו (מכות טז ע"ב). ונוטל המלוה המשכון בפרעון חובו בשויו ותובע השאר מן הלוה בדין, זהו דעת הרמב"ם זכרונו לברכה (שם). ועוד כתב שהמלוה חיב מלקות כל זמן שנאבד המשכון, אחר שאין בידו עוד לתקן הלאו. ותמה אני, אחר שזה ממון הוא למה לא יפטר מן המלקות בתשלומין.
קישורים:
מצווה זו קשורה עם המצוות תקפו ותקפז
מקורות נוספים:
