דברים כה:
יב וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה רמז:
היא שצונו להציל הנרדף אפילו בנפשו של רודף, כלומר שאנו מצווים להרוג הרודף אם לא נוכל להציל הנרדף אלא בנפש הרודף. והוא אמרו יתעלה (דברים כה, יב) "וקצותה את כפה". ולשון ספרי (דברים כה, יא) "במבושיו", מה מבושיו מיוחד שיש בה סכנת נפשות הרי הוא ב (דברים כה, יב) "וקצותה את כפה" מלמד. שאתה חייב להצילו בכפה מנין שאם אין אתה יכול להצילו בכפה שאתה יכול להצילו בנפשה תלמוד לומר (דברים כה, יב) "לא תחוס עינך". הנה כבר התבאר לך ענין הצווי הזה ושאמרו (דברים כה, יא) "אשת האחד" אמנם דבר הכתוב בהווה, והכונה הוא להציל הנרדף באיבריו של רודף. ואם אי אפשר להצילו כי אם במיתת. הרודף בפעם אחת המיתהו. וכבר התבארו דיני מצוה זו בפרק שמיני מסנהדרין.
ספר החינוך:
שנצטוינו להציל הנרדף מיד מי שירדפהו להרגו, ואפילו בנפש הרודף כלומר שאנו מצוין להרג הרודף אם לא נוכל להציל הנרדף אלא אם כן נהרג הרודף, ועל זה נאמר (דברים כה, יב) וקצתה את כפה לא תחוס עינך. ואמרו בספרי והחזיקה במבשיו מה אותו מקום מיחד שיש בו סכנת נפשות ונאמר על זה וקצתה את כפה כך כל דבר שיש בו סכנת נפשות הרי הוא בקצתה את כפה, ומנין שאם אינו יכל להצילו בכפה בלבד, שחיב להצילו בנפשה? תלמוד לומר לא תחוס עינך. וזה שאמר הכתוב אשת האחד דבר הכתוב בהווה, שאשתו של אדם אצלו תמיד ומשתדלת להצילו מיד מכהו בכל כחה, אבל הוא הדין בכל אדם.
משרשי המצוה. לפי שהשם ברוך הוא ברא העולם ורצה בישובו, וישוב העולם מתקים בתשועת החלש מיד חזק ממנו, ועוד כי הנרדף לעולם עיניו ולבו אל השם להושיעו מיד רודפו, וכענין שכתוב (קהלת ג, טו) והאלהים יבקש את נרדף. כלומר הנרדף מבקש לאלהים ומתחנן אליו, על כן צונו ברוך הוא לעזר לו.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין עב ע"ב) שאפילו היה הנרדף קטן והרודף גדול ממנו בכל דבר הכל חיבין להצילו, ואפילו בנפשו של רודף, ובמה דברים אמורים שמצילין בנפש הרודף? בשאי אפשר לנו להצילו באחד מאבריו, אבל כל שאפשר להצילו באחד מן האברים והציל בנפש זה שופך דמים. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם מט ע"א) בענין מיתת אבנר כשהרגו יואב, שכתוב שם (שמואל ב ג, כז) וימת בדם עשהאל אחיו. באה הקבלה על זה שתבעו יואב לאבנר על דם עשהאל ודנו בדין סנהדרין, כלומר הרגו בטענה שהיה ראוי למות עליה על פי סנהדרין, אמר לו למה הרגת עשהאל? אמר לו אבנר עשהאל רודף היה, אמר לו יואב היה לך להציל עצמך באחד מאבריו, אמר לו אבנר לא ידעתי לכון לו, אמר לו יואב בדפן חמישית כונת לו באחד מאבריו לא ידעת לכון לו? ועל זה נאמר וימת בדם עשהאל אחיו.
ואמרו זכרונם לברכה (סנהדרין עב ע"ב) בענין רודף, שאף על פי שלא קבל התראה, מכיון שהתרו בו והוא עדין רודף אין לו דמים ומתר להרגו.
ומטעם רודף הורו זכרונם לברכה (רמב"ם שם ט) באשה המקשה לילד, לחתך העבר במעיה, בין בסם בין ביד, מפני שהוא כרודף אחריה להרגה, ואם הוציא ראשו אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש, וזה טבעו של עולם.
ואחד הרודף אחר חברו להרגו או אחר כל העריות שיש בו כרת לבועלן מצילין אותן מהם בנפשותם של רודפים, והוא הדין לרודף אחר הזכור לבוא עליו, אבל הרודף אחר הבהמה וכן הרץ לעשות אחת מכל שאר העברות שבתורה ואפילו לעבד עבודה זרה אין הורגין אותו, עד שיעבר העברה, שדנין אותו בבית דין, שבשתי עברות אלו לבד, באה הקבלה שמצילין אותן בנפש הרודף, אבל בכל שאר העברות שבתורה מביאין אותם לבית דין והם דנים אותם. ויתר פרטי המצוה, מבארים במסכת סנהדרין פרק שמיני.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ויכל להציל הנרדף ולא הצילו באחד מאבריו של רודף או אפילו בנפשו בטל עשה זה, מלבד שעבר על שני לאוין, שהן לא תחוס עינך, ולא תעמד על דם רעך (ויקרא יט,טז), כמו שנכתב בלאוין (מצוה תרא), וענשו גדול מאד כאלו הוא מאבד נפש מישראל.
קישורים:
מקורות נוספים:
