דברים כ:
יט כִּי-תָצוּר אֶל-עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא-תַשְׁחִית אֶת-עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר.
כ רַק עֵץ אֲשֶׁר-תֵּדַע כִּי-לֹא-עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל-הָעִיר אֲשֶׁר-הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ"
איסור השחתה בכדי לצער בני אדם
ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה נז:
שהזהירנו מהשחית האילנות כשנצור על עיר כדי להצר לאנשיה ולהכאיב לבם. הוא אמרו יתעלה (דברים כ-יט) "לא תשחית את עצה", וכן כל הפסד נכנס תחת לאו זה כגון מי שישרוף בגד לריק או ישבור כלי גם כן עובר משום (דברים כ-יט) "לא תשחית" ולוקה, ואמר אזהרתה מהכא (דברים כ-יט) "כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות". וכבר נתבארו מפשטי מצוה זו בבבא קמא ובבא בתרא.
כריתת מקור החיים
רבי אברהם אבן עזרא (שם):
…זה פירושו, "כי ממנו תאכל וגו׳ כי האדם עץ השדה". והטעם, כי חיי אדם הוא עץ השדה. וכמוהו: כי נפש הוא חובל (דברים כד, ו), חיי נפש חובל.
ואתו לא תכרת דבק עם לבא מפניך במצור. והנה לא תשחית עץ פרי שהוא חיים לבן אדם, רק מותר לך שתאכל ממנו, ואסור לך להשחיתו כדי שתבוא העיר מפניך במצור…
רבינו בחיי על התורה (שם):
פירשו המפרשים ז״ל: כי חיי האדם ומזונו הוא עץ השדה, וכענין שכתוב (דברים כ״ד:י״ח) כי נפש הוא חובל, ועל כן אנכי מצוך שלא תשחיתהו כי ברכה בו.
ולפי דעתי כי האדם נמשך אל 'לא תכרות'. ובאור הכתוב, כי לא האדם עץ השדה שיבא מפניך במצור כמו האדם, ואין מפעולות עם חכם ונבון להשחית הדבר הראוי ללא תועלת, ולכך אין לך להוציא כח בזה לכרות עץ השדה אלא שתשמור מהשחית אותו ומהזיקו ותקח ממנו התועלת, זהו כי ממנו תאכל, ואם אתה משחיתו נמצאת מזיק ומפסיד התועלת.
לא להשחית במלחמה בכדי שתתחזק האמונה והביטחון בה'
פירוש הרמב"ן על התורה (שם):
…על דעת רבותינו (ב"ק צא:) מותר לכרות עץ מאכל לבנות מצור, ולא אמרה תורה רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא וגו' אלא להקדים ולומר שאילן סרק קודם לאילן מאכל. אם כן, פירוש הפרשה לדעתם, שהזהירה תורה לא תשחית את עצה לכרות אותם דרך השחתה שלא לצורך המצור, כמנהג המחנות.
והטעם, כי הנלחמים משחיתים בעיר וסביב הארץ, אולי יוכלו לה, כענין שנאמר (מ"ב ג, יט) "…וְכָל-עֵץ טוֹב תַּפִּילוּ וְכָל-מַעְיְנֵי-מַיִם תִּסְתֹּמוּ…", ואתם לא תעשו כן להשחיתה, כי תבטחו בשם שיתן אותה בידכם. כי האדם עץ השדה הוא, ממנו תאכל ותחיה, ובו תבוא העיר מפניך במצור, לומר אתה תחיה ממנו אחרי שתכבוש העיר, וגם בהיותך במחנה לבא מפניך במצור תעשה כן.
וטעם אותו תשחית וכרת, כי מותר אתה לכרות אותו לבנות המצור וגם להשחיתו עד רדתה, כי לפעמים תהיה ההשחתה צורך הכבוש, כגון שיהו אנשי העיר יוצאים ומלקטין עצים ממנו, או נחבאים שם ביער להלחם בכם, או שהם לעיר למחסה ולמסתור מאבן נגף.
וכן הוא בספורנו (שם).
להרגילנו לדבוק בטוב ובמועיל
ספר החינוך:
שנמנענו מלכרת האילנות כשנצור על עיר כדי להצר לאנשי העיר ולהכאיב לבותם, ועל זה נאמר (דברים כ יט) לא תשחית את עצה וגו' ואותו לא תכרת, וכמו כן נכנס תחת זה הלאו, שלא לעשות שום הפסד, כגון לשרף, או לקרע בגד או לשבר כלי לבטלה, ובכל ענינים אלו ובכל כיוצא בם שיהיה בהם השחתה. ואמרו זכרונם לברכה תמיד בגמרא (קידושין לב, א) והא קא עבר משום בל תשחית, ומכל מקום אין מלקין אלא בקוצץ אילני מאכל, שהוא מפרש בכתוב, אבל בשאר ההשחתות מכין אותו מכת מרדות (עי' רמב"ם מלכים ו י).
שרש המצוה ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה, ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה, וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגיר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כחם, ולא כן הרשעים אחיהם של מזיקים שמחים בהשחתת עולם, והמה משחיתים את עצמם במדה שאדם מודד בה מודדין לו. כלומר, בה הוא נדבק לעולם, וכענין שכתוב (משלי יז, ה) שמח לאיד לא ינקה רע. והחפץ בטוב ושמח בו נפשו בטוב תלין לעולם זה ידוע ומפרסם.
מדיני המצוה: מה שאמרו זכרונם לברכה (ב"ק צא, ב), שלא אסרה תורה שלא לקץ אילני מאכל, אלא בקוצץ אותם דרך השחתה, אבל ודאי מתר לקץ אם ימצא בדבר תועלת, כגון שיהיו דמי אותו העץ יקרים וזה רצה למכרו, או לסלק בקציצתן נזק, כגון, שהיה מזיק אילנות אחרים טובים ממנו, או מפני שמזיק בשדות אחדים, בכל צדדין אלו ובכל כיוצא בו מתר. וכל אילן סרק, אמרו זכרונם לברכה (שם) שמתר לקץ ואפילו בשאינו צריך לו, וכל אילן מאכל שהוא זקן מאד עד שאינו עושה אלא מעט פרות, שאין ראוי לטרח בו בשבילן. ואמרו זכרונם לברכה, בזית כל שהיא עושה פחות מרבע זיתים מתר לקץ אותה, ובדקל שיעשה פחות מקב תמרים.
ודרך כלל אסרו זכרונם לברכה לעשות כל דבר של השחתה, והמשחית שום דבר מתוך חמה אמרו עליו (שבת קה, ב) שהוא כעובד עבודה זרה, שכן דרכו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כן ואם יאמין אותו למחר יאמר לו לך עבוד עבודה זרה, כלומר שכל אדם חיב לגער ביצרו ולכבש תאותו עד שיגביר נפש המשכלת על נפש המתאוה עד שתהיה לה לאמה, והיא גברת לעולם ועד. ואמנם הביאו בגמרא (שם) מעשים בקצת החכמים שמראים עצמן כעוסים, כדי ליסר בני ביתם ולזרזן ומשליכין מידם שום מאכל או שום דבר, ומכל מקום השגחתם היתה בהם לעולם שלא ישליכו דבר שיהא נשחת בזה. ויתר פרטי המצוה, בבבא בתרא פרק שני [ה' מלכים פ"ז]. ונוהג אסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכדים ונקבות, והעובר על זה והשחית אילני מאכל עבר על לאו זה וחיב מלקות. ועל שאר השחתה בכל שאר דברים שאינן מפרשים מכין אותו מכת מרדות.
היבטים בעידן המודרני
"בהוראה זו היבטים ׳סביבתיים׳ וגם כלכליים. האיסור מבטא שתי קטגוריות משנה של ההגות ה׳סביבתית׳: שמירה על יסודות הטבע וגם על המשאבים הטבעיים. פרות האילן משמשים מזון לאדם, ואין להתנכל לתשתית המחיה האנושית למטרות מלחמה. ואף שעצי פרי הם משאבים מתחדשים שומה על האדם לנהוג בהם זהירות, שכן זמן רב חולף עד שהם גדלים ומניבים פרות. אי־פגיעה בהם פירושה קיימות פרותיהם לימים הבאים, כלומר הבטחת מזון לצרים על העיר.
מנפרד גרסטנפלד, 'איכות הסביבה במסורת היהדות'
פסוקים אלו גם מצביעים על מקומם של כמה מהשיקולים הכלכליים וה׳סביבתיים׳ במכלול סולם הערכים המקראי. שמירה על עצי פרי חשובה מעשיית מלחמה, ואילו מלחמה חשובה משמירה על עצי סרק. איסור זה מוביל למסקנות אחרות: אף שהמקרא נכתב בעידן הטרום תעשייתי, משמעות הפסוקים מדגימה היבטים חשובים בהשקפת התורה בנושא הטכנולוגיה, והם זוכים לפיתוח במקורות המאוחרים מהתנ״ך. באיסור יש למשל תשובה חלקית לשאלת המפתח שמתחבטים בה הוגי הטכנולוגיה בני זמננו, בייחוד בנוגע למלחמה: ׳האם כל הטכנולוגיות מותרות לכל מטרה?׳ אף שהמקרא רואה את הפיתוח בחיוב, ובכלל זה גם
אפשר לתמצת את טיפוח המדע והטכנולוגיה, פסוקים אלו מרמזים שיש לכך גבול. גישת המקרא לשאלה זו לאיסור להכין כלי מלחמה מעצי פרי שעדיין מניבים פרות.
