סמכות בית הדין הרבני במדינת ישראל לאורך שנות קיומו מאז הקמתו סופג עליות וירידות בהכרה מאת הציבור הרחב. סמכותו ניתנה לו לאחר קום המדינה בשנת תשט"ו (1955) לדון בדיני נישואין וגירושין, בדיני אישות, משפחה וגיור. מלבד סמכות זו ישנם דינים נוספים כדיני ממונות ונזיקין שבית הדין רשאי לדון בתנאי ששני הצדדים מסכימים להתדיין שם.
האם סמכות זו נובעת מכוח החוק המקנה סמכות לבתי הדין להיות בורר בין שני צדדים התובעים אחד את השני, "חוק הבוררות" או סמכות זו נובעת מהתורה גם בלא אישור והסכמת חוק המדינה?
וויכוח שהחל בין תובע לנתבע ובאי כוחם, באיזה בית דין לדון וסמכות בתי הדין הביאו את אחד הנתבעים לטעון: "כיון שהחוק לא נותן סמכות לבית דין בנושאים אלו, על כן אין לבית דין סמכות גם מכוח ההלכה". טענתו זו הולידה תשובה מאת הרב הרשל"צ שלמה עמאר על סמכותם של בתי הדין הרבני בימינו.
המאמר שלפניכם עוסק בסמכותו של בית הדין הרבני האזורי ובכלל בית דין הדן לפי חוקי התורה בזמן הזה ומטפל בכמה שאלות העוסקות בכוח בית הדין וקביעת סמכותו.
הרב שלמה עמאר היה הראשון לציון בין השנים תשס"ג – תשע"ג (2003-2013), וכיום מכהן כרבה הראשי של עיר הבירה, ירושלים.
המאמר התפרסם בספרו שו"ת שמע שלמה ח"ב חושן משפט סימן א'.
תקציר:
- פתיחה.
- סמכות בתי הדין הרבני מכוח החוק או מכוח התורה.
- גדר התובע הולך אחר הנתבע.
- כיצד קובעים באיזה בית דין חייבים לדון.
- כשיש שני בתי דין בעיר אחת.
קישורים:
הרב שלמה משה עמאר באתר ויקיפדיה.
שו"ת 'שמע שלמה' ח"ב באתר hebrewbooks.
מקורות נוספים:
הרב שאול ישראלי, "סמכותה של הרבנות הראשית", תשט"ו (1955).
לקריאות והרחבות נוספות:
