שמות יב:
יט שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל-אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה רא:
הזהירנו שלא ימצא חמץ ברשותנו ואפילו לא נראהו, ואפילו היה בפקדון. והוא אמרו: "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם", וזה גם כן לוקין עליו בתנאי שיהיה שם מעשה כמו שזכרנו לפי השרשים שהניחו במסכת שבועות (גמרא שבועות כא ע"א), ובביאור אמרו במקומות רבים עובר בבל יראה ובל ימצא. ובריש מסכת פסחים (גמרא פסחים ה ע"ב) התבארו משפטי שתי מצות אלו, ושם התבאר הענינים שהזהיר מהם באמרו: "שאור לא ימצא בבתיכם", ושם התבאר כי ילמד כל לאו מן האחר זולת ענין מה שהיה מורה עליו, ושהמקיים חמץ בפסח עובר בשני לאוין על בל יראה ובל ימצא. (שם, שם).
זכרון לניסי מצרים
ספר החינוך:
שלא ימצא חמץ ברשותנו כל ימי הפסח, שנאמר: "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם". וביארו חכמינו זכרונם לברכה (פסחים ה ע"ב) לאו דוקא ביתו, אלא כל שברשותו. ולאו דוקא שאור שהוא מחמץ, דהוא הדין לחמץ. דשאור וחמץ חד הוא לענין איסורו. (ביצה ז ע"ב)
משרשי המצוה, כדי שנזכר לעולם הנסים שנעשו לנו ביציאת מצרים, כמו שכתוב בשה הפסח. ונזכור שאירע לנו כענין זה, שמתוך חפזון היציאה אפינו העיסה מצה, כי לא יכלו להתמהמה עד שיחמיץ, כמו שכתוב (שמות יב, לט) ויאפו את הבצק וגו'.
דיני המצוה, כגון אם הפקיד חמצו ביד אחרים מה דינו, או אחרים בידו, וכן חמץ הקדש בידו או של גוי באחריות ושלא באחריות, ודין גוי אלם שהפקיד לו חמץ, ודין תערובת חמץ אם עוברין עליו. והפת שעפשה מה דינו, ויתר פרטיה, מבוארים בפסח ראשון (פסחים פרקים א – ג) (שולחן ערוך אורח חיים ת"מ, תמ"א, תמ"ב).
ונוהגת בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן. ועובר עליה ונמצא חמץ ברשותו במזיד עבר על שני לאוין משום בל יראה ובל ימצא, ולוקה כל זמן שעשה בו מעשה, כגון שחימץ עיסה והניחה בביתו, או שלקח חמץ והצניעו בביתו. אבל אם לא עשה בו שום מעשה, אלא שנשאר בבית מקודם הפסח, אין לוקה עליו, שהלכה היא לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, כמו שאמרנו (לעיל מצוה ט').
שלא יבוא לאכול חמץ
הרלב"ג ביאור המילות (שמות יב, יט):
…ואולם הכוונה היתה שלא יֵרָאֶה ולא יִמָּצֵא החמץ והשאור בגבולנו, להרחיקנו שלא נאכל מהם, לפי שכבר יִמָּשֵׁךְ מהאכילה ההיא שתיכרת הנפש, כמו שביאר בזה הפסוק, והתבאר זה גם כן במה שקדם (פסוק טו).
[וכעין זה ברד"צ הופמן (שמות יב, ט)]שימור שבעה ימים כנגד כל השנה
שער הכוונות (ח"ב עניין הפסח, דרוש ד:)
כי ד' בחינות הם וכולם נקראות לאה: ב' מצד מוחין דאבא וב' מצד מוחין דאימא. גם נתבאר בדרוש הי"ח נשים שהמלך מותר בהם וע"ש ושם נתבאר כי הב' דמצד אבא:
הא' – מהם נדבקת ביסוד דאבא שבתוך דעת ז"א, והאחרת היא נדבקת ביסוד דאימא שבתוך דעת דז"א.
והב' דמצד אימא: הא' מהם נדבקת ביסוד דאימא והאחרת עומדת בחוץ באחורי ז"א מן החזה ולמעלה עד כנגד מות הדעת דז"א.
ונמצא כי הג' בחינות דלאה הם בפנים תוך ז"א ובחינה הד' היא בחוץ לז"א, ולכן בזו הד' העומדת בחוץ אפשר שיתאחזו בה החיצוים ולכן נקראת זאת החיצונית "משארת" ר"ל 'שאר' 'תם', כי היא לאה הנמשכת ממוחין דאימא הנקראים שאר כנזכר. ויש בה דינים רבים לב' סבות: אם להיותה ממוחין דאימא ואם להיותה בחוץ ולכן יש פחד שלא יתאחזו בה חיצונים וצריכה שימור גדול מן החיצוים.
ולכן יש ב' בחינות: הא' היא נקראת מצה שמורה והא' מצה שאינה שמורה. כי לאה ב' של אבא העומדת בפנים תמיד היא שמורה מן החיצונים ואינה מחמצת כי אין החיצונים יכולים ליגע בה. אבל לאה הב' של אימא העומדת חוץ לז"א נקראת מצה שאינה שמורה מעצמה להיותה בחוץ ולכן צריך ליזהר בה שלא תחמיץ ויתאחזו בה החיצונים ומה שהיתה נקראת תם תחזור ח"ו להתהפך לאותיות מ"ת המורות על אחיזת החיצונים הנקראים מות כנודע. וענין השימור הוא שתחזור הארותיה ליכנס בפנים תוך ז"א ולא תשאר בחוץ כל ז' ימי הפסח.
ובזה תבין מה שנתבאר לעיל בדרוש הא' וגם בענין החרוסת כי כל כונת ליל פסח הוא בבחינת רחל ולא בלאה. לפי שלאה מתבטלת בפסח ונכנסת בפנים כדי שלא יינקו החיצונים ממנה. והנה כיון שנעשה השימור הזה בז' ימי הפסח ונתבטלה אחיזת החיצונים בלאה, היא נשמרת מאליה מכאן ואילך כל ימות השנה ואין חשש בעמדה בחוץ כנודע. ולכן לא נצטוינו על אכילת חמץ או שאור אלא בז' ימי הפסח. וזו היא התשובה שהשיבו רשב"י לר"א בנו בס"ה בפ' אמור כששאל לו למה לא נצטוינו כל ימות השנה על איסור חמץ והשאור יע"ש:
להזכיר את תְּלוּתֵּנוּ בבורא
הרש"ר הירש (שמות יב, יט):
…כל מחמצת מרחיבה את המושג, ואוסרת כל תערובת שיש בה חמץ בנותן טעם: "תערובת חמץ טעמו ולא ממשו" (עיין פסחים מד ע"ב). הרחבה זו של איסור החמץ מחייבת אותנו להיות זהירים ולעמוד על המשמר במשך כל החג, ובכך משרישה בנו ומטביעה בתוכנו את משמעותו המלאה של הסמל הבסיסי לקיומנו הלאומי הנשען על ה' לבדו.
במשך חג גאולתנו, נאסר עלינו להיות בעלים על חמץ ("לא ימצא"), להשתמש בו ("אסור בהנאה"), או לאוכלו ("אסור באכילה"). דבר זה חוזר ומציין את שלוש הבחינות של גלות מצרים, בה היינו ללא רכוש (בשל הגרות), ללא יכולת להשתמש בכוחות ובאמצעים שלנו (בשל העבדות), ובלתי מסוגלים ליהנות מקיומנו (בשל העינוי). לא הייתה לנו עצמאות ("חמץ"), לא לגבי קניינים ("לא ימצא") לא לענין זכות השימוש ("הנאה"), ואף לא ביחס לסיפוק הצרכים ("אכילה").
בכל מושבתיכם – בשאר ימות השנה, נאסר החמץ רק על גבי המזבח ובמאכל הבא מהמזבח, ורק לחם המוגש למזבח או שבא מהמזבח חייב להיות מצה. אולם בחג המצות, הונהג סמל זה בכל מושבותינו, כדי להמחיש לנו בחיי הבית הרגילים שלנו את תלותנו בה'. משום כך, כדי לקיים מצות מצה בליל פסח הראשון, חייבים להשתמש ב"מצה הנאכלת בכל מושבותיכם" (עיין שם לו ע"א).
קישורים:
מקורות נוספים:
לקריאות והרחבות נוספות: