שמות יב:
כ כָּל-מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת.
ספר המצוות לרמב"ם לא תעשה קצח:
היא שהזהירנו מאכול דברים שיש בהם תערובת חמץ ואף על פי שאינן לחם כמו המורייס והכותח והשכר והדומה להם. והוא אמרו: "כל מחמצת לא תאכלו" [ולשון מכילתא (דרשב"י) "כל מחמצת לא תאכלו"] לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי. יכול יהיו חייבין עליהן כרת? תלמוד לומר: "כי כל אוכל חמץ ונכרתה" מה חמץ מיוחד שהוא מִן חמץ גמור, יצאו אלו שאינן חמץ גמור. ולמה באו? לעבור עליהן בלא תעשה. וכבר התבאר בפסחים (מד ע"א) שעם היותם אסורים ומוזהר מאכילתם, לא נתחייב באכילתם מלקות אלא אם היה בהן כזית חמץ בכדי אכילת פרס. אמנם אם היה בהן ערוב חמץ פחות מזה השעור אין חייבין על אכילתן מלקות.
לחזק הדבר בלבנו
ספר החינוך:
שלא לאכול מדברים שיש בהן חמץ, ואף על פי שאין עיקר הדבר חמץ, כגון כותח הבבלי וכיוצא בו, שנאמר: "כל מחמצת לא תאכלו". ופירשו זכרונם לברכה שענין הכתוב הזה יורה בזה. שכך קבלו הפירוש בו.
ודעת הרמב"ם זכרונו לברכה [בספר המצוות כאן] שאם יש במאכלים אלו כזית חמץ בכדי אכילת פרס אסור מן התורה בלאו, כלומר למלקות, אבל לא לכרת, מכיון שנתערב ברוב. ואם לא יהיה בהם כזית חמץ בכדי אכילת פרס, לא יהיה בו מלקות אלא מכת מרדות, לפי שאינו אסור מן התורה אלא מדרבנן. וכן כתב בחיבורו הגדול (הלכות חמץ ומצה א ו). ואם כן לדעתו יבוא הלאו הזה דכל מחמצת להיכא שנתערב כזית חמץ בכדי אכילת פרס שיהיה בו לאו, כלומר מלקות ולא כרת.
והרמב"ן זכרונו לברכה [בהשגותיו כאן] כתב הפך מזה, ואמר שהלאו הזה איננו נחשב בכלל הלאוין, אלא שהוא מן הלאוין הרבים שבאו בחמץ ובשאור. וזה הלאו בא להורות על מה שאמרו חכמים בגמרא [פסחים דף מ"ג ע"א], אין לי אלא שנתחמץ מאליו, חימצו על ידי דבר אחר מנין, תלמוד לומר "כל מחמצת". אבל בענין חמץ שנתערב, כל זמן שיהיה בו כזית בכדי אכילת פרס, בזה אין צריך לאו בפני עצמו, דהרי הוא כאלו הוא בעין, ויש בו כרת כמו בכל חמץ שהוא בעין, ואם לא יהיה בתערובת כזית בכדי אכילת פרס, האוכלו פטור אבל אסור, שהלכה כדברי חכמים שאמרו [שם] על חמץ דגן גמור ענוש כרת, וכל שהוא כזית בכדי אכילת פרס דגן גמור נקרא, ועל עירובו, כלומר שהוא פחות מכזית בכדי אכילת פרס, בלא כלום. ודלא כרבי אליעזר, דפליג עליהו [שחולק עליהם] בגמרא ואמר על עירובו בלאו.
משרשי מצוה זו, מה שכתבנו בשאור. ואולם לחזק הדבר בלבנו הרחיקתנו התורה ממנו כל כך.
דיני המצוה, כגון הדברים שנכללו באיסור זה מה הן ומה שמם, ויתר פרטיה, בפסחים [פרק ג'].
ונוהגת בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן.
והעובר עליה לוקה, ובתנאי שיהיה בהן כזית בכדי אכילת פרס, כמו שאמרנו, אבל אין בו כרת לדעת הרמב"ם זכרונו לברכה, ולדעת הרמב"ן זכרונו לברכה יש בו כרת. ואם אין בו כזית בכדי אכילת פרס אין בו חיוב מלקות, אלא דינו כדין חצי שעור שאסור מן התורה. ואין לוקין עליו, ובזה יודו שניהם זכרונם לברכה.
קישורים:
מקורות נוספים:
