שמות יב:
כ כָּל-מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת.
ספר המצוות לרמב"ם לא תעשה קצח:
היא שהזהירנו מאכול דברים שיש בהם תערובת חמץ ואף על פי שאינן לחם כמו המורייס והכותח והשכר והדומה להם. והוא אמרו: "כל מחמצת לא תאכלו" [ולשון מכילתא (דרשב"י) "כל מחמצת לא תאכלו"] לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי. יכול יהיו חייבין עליהן כרת? תלמוד לומר: "כי כל אוכל חמץ ונכרתה" מה חמץ מיוחד שהוא מִן חמץ גמור, יצאו אלו שאינן חמץ גמור. ולמה באו? לעבור עליהן בלא תעשה. וכבר התבאר בפסחים (מד ע"א) שעם היותם אסורים ומוזהר מאכילתם, לא נתחייב באכילתם מלקות אלא אם היה בהן כזית חמץ בכדי אכילת פרס. אמנם אם היה בהן ערוב חמץ פחות מזה השעור אין חייבין על אכילתן מלקות.
לחזק הדבר בלבנו
ספר החינוך:
שלא לאכול מדברים שיש בהן חמץ, ואף על פי שאין עיקר הדבר חמץ, כגון כותח הבבלי וכיוצא בו, שנאמר: "כל מחמצת לא תאכלו". ופירשו זכרונם לברכה שענין הכתוב הזה יורה בזה. שכך קבלו הפירוש בו.
ודעת הרמב"ם זכרונו לברכה [בספר המצוות כאן] שאם יש במאכלים אלו כזית חמץ בכדי אכילת פרס אסור מן התורה בלאו, כלומר למלקות, אבל לא לכרת, מכיון שנתערב ברוב. ואם לא יהיה בהם כזית חמץ בכדי אכילת פרס, לא יהיה בו מלקות אלא מכת מרדות, לפי שאינו אסור מן התורה אלא מדרבנן. וכן כתב בחיבורו הגדול (הלכות חמץ ומצה א ו). ואם כן לדעתו יבוא הלאו הזה דכל מחמצת להיכא שנתערב כזית חמץ בכדי אכילת פרס שיהיה בו לאו, כלומר מלקות ולא כרת.
והרמב"ן זכרונו לברכה [בהשגותיו כאן] כתב הפך מזה, ואמר שהלאו הזה איננו נחשב בכלל הלאוין, אלא שהוא מן הלאוין הרבים שבאו בחמץ ובשאור. וזה הלאו בא להורות על מה שאמרו חכמים בגמרא [פסחים דף מ"ג ע"א], אין לי אלא שנתחמץ מאליו, חימצו על ידי דבר אחר מנין, תלמוד לומר "כל מחמצת". אבל בענין חמץ שנתערב, כל זמן שיהיה בו כזית בכדי אכילת פרס, בזה אין צריך לאו בפני עצמו, דהרי הוא כאלו הוא בעין, ויש בו כרת כמו בכל חמץ שהוא בעין, ואם לא יהיה בתערובת כזית בכדי אכילת פרס, האוכלו פטור אבל אסור, שהלכה כדברי חכמים שאמרו [שם] על חמץ דגן גמור ענוש כרת, וכל שהוא כזית בכדי אכילת פרס דגן גמור נקרא, ועל עירובו, כלומר שהוא פחות מכזית בכדי אכילת פרס, בלא כלום. ודלא כרבי אליעזר, דפליג עליהו [שחולק עליהם] בגמרא ואמר על עירובו בלאו.
משרשי מצוה זו, מה שכתבנו בשאור. ואולם לחזק הדבר בלבנו הרחיקתנו התורה ממנו כל כך.
דיני המצוה, כגון הדברים שנכללו באיסור זה מה הן ומה שמם, ויתר פרטיה, בפסחים [פרק ג'].
ונוהגת בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן.
והעובר עליה לוקה, ובתנאי שיהיה בהן כזית בכדי אכילת פרס, כמו שאמרנו, אבל אין בו כרת לדעת הרמב"ם זכרונו לברכה, ולדעת הרמב"ן זכרונו לברכה יש בו כרת. ואם אין בו כזית בכדי אכילת פרס אין בו חיוב מלקות, אלא דינו כדין חצי שעור שאסור מן התורה. ואין לוקין עליו, ובזה יודו שניהם זכרונם לברכה.
ספר הבתים (מצווה קצז):
נרחיב ונאמר כי בא ענש כרת באכילת החמץ לשתי סבות, האחת שאזהרת אכילת החמץ כדי שנתחזק באמונת ה' והשגחתו בנו כאשר נזכור עניין יציאת מצרים ואשר הוציאנו בחזק יד, ומפני שזה עקר גדול בהאמנת המופתים בא בו ענש גדול, והשני מאשר החמץ מזון הכרחי וערב לאדם הוצרך לענש גדול למען ישמרו ממנו, ולכוונה זו אוסר תערובתו בכל שהוא, והוזהרנו עליו בלא יראה ולא ימצא כמו שיתבאר.
שימור מיצר הרע
טעמי המצוות לרבי מנחם הבבלי (מצווה יב במצוות לא תעשה):
שלא יראה לך חמץ שנאמר ולא יראה לך שאור וכו'. טעם מצוה זו, שמא ימצא גלוסקא יפה וכו' ובהיות השאור עיסת המסית והמדיח הזהיר שבכל גבולינו לא יראה כלום שדברי היצר הרע לא יהיו נראין כמו ששנינו רואה אני את דברי אדמון לא במושבות ולא בגבולין אלא יגדור עצמו במותר לו וישמור מפתי' שמן ההיתר [יסיתהו] (כך כתב הראב"ד בס' בעלי הנפש) אל האיסור הקל ומהאיסור הקל אל החמור לא ינוח ולא ישקוט עד שיוליכנו לשאול תחתיה לכך לא יראה לך שאור.
'יראה' כנגד מחשבה ו'ימצא' כנגד מעשה
עיר מקלט (מצוה ט):
וטעמו מבואר בזוהר (תצוה עמוד שי"ו) כי 'חמץ' גימטריא 'פגימה', שהוא פוגם הגוף באכילה, והנשמה אפילו בהרהור, ולכך הזהיר בל יראה ובל ימצא, כי העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים (במד"ר י, ב), והעובר כאלו עובד עבודת אלילים.
אלה המצוות לר' משה חאגיז (מצווה יט):
גם המורגל בפי כל מבין עם תלמיד כי החמץ הוא רמז ליצר הרע שבאדם, שהוא רע מנעוריו, ושמלת 'חמץ' מורה עליו, שהוא מלשון חומץ כחומץ לשנים, ומלשון מעול וחומץ. ואמרו על הפרי שאכל אדם הראשון דחטה היה ושלא היה נגמר בשולה, והיה חמוץ כמו הבוסר ועל כן נקרא חמץ, לפי שהיה לו כחומץ לשנים, שמנע ממנו אכילת פרי עץ החיים, ומעול דרכיו ודעתו, שאבד חכמתו וגם נשמתו העליונה שנסתלקה ממנו.
אם כן, כל ישעם וחפצם של ישראל אינו אלא לתקן את המעוות, דאזי יתוקן המסובב, ולכן על פי נביא נאמר: "אשרו חמוץ", אל תקרי חמוץ אלא מוחץ כי לפי האמת, הוא המוחץ והוא יצר הרע, הוא שטן, הוא מלאך המוות, יורד ומסית ועולה ומסטין, נוטל רשות ויורד ונוטל נשמה, ולכן בצאת ישראל ממצרים כיוון שהיו עתידין לתקן מעוות זה ע"י קבלת התורה שבאמצעותה היו נעשין בני חורין ממלאך המות, צוה לנו ה' יתברך לבער את החמץ כל עיקר ואסרו אפילו בראיה כעין שנאמר: "אל תפנו אל האלילים", וצוה לאכול מצה כי הוא לשון מוצץ שפירוש שואב, ומלשון מציץ מן החרכים לומר לך כי שמירת המצה שלא תבא לידי חימוץ, מוצץ הטינוף שנאחז בו, וזוכה להיות מציץ מן החרכים סודות התורה.
מהו חמץ לשון זכר, ומה היא מחמצת לשון נקבה אשר רגליה יורדות מות, וכל כיוצא בזה גם זה לעומת זה המצה היא עושה מצה ומריבה כנגד יצר הרע ומברחת אותו ואת כל סיעתו המזקת, פוק חזי מנהגת של ישראל דתורה היא, להיות כל אחד שיודע במנהגו מבלי שידע טעמו ונימוקו עמו יוליך כזית מצה של מצוה, ואומרים עליו שהוא מסוגל לשמירה ולכמה מקרים בין בים בין ביבשה.
קישורים:
מקורות נוספים: