שמות יב:
מג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל-בֶּן-נֵכָר לֹא-יֹאכַל בּוֹ.
מד וְכָל-עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת-כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ.
ספר המצוות לרמב"ם לא תעשה קכח:
היא שהזהירנו מהאכיל הפסח לישראל שנשתמד והוא אמרו יתעלה: "כל בן נכר לא יאכל בו" ופרשו התרגום לקבלה כל בר ישראל דישתמד. ולשון מכילתא (דרשב"י) "כל בן נכר" זה ישראל משומד שעבד עבודה זרה.
מי שאינו מאמין במחולל ניסי מצרים, לא ראוי שיאכל מקרבן הפסח
ספר החינוך:
שלא נאכיל מן הפסח לישראל משומד, שנאמר: "כל בן נכר לא יאכל בו", ובא הפירוש עליו בן ישראל שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, וכן תרגם אונקלוס.
משרשי מצוה זו, מה שכתוב בשחיטתו, לזכר ניסי מצרים, ועל כן ראוי שלא יאכל בו משומד, אחר שאנו עושין אותו לאות ולזכרון שבאנו באותו הזמן לחסות תחת כנפי השכינה ונכנסנו בברית התורה והאמונה, אין ראוי שנאכיל ממנו למי שהוא הפך מזה שיצא מן הכלל וכפר באמונה. ועל כיוצא בזה נאמר בתלמוד לפעמים סברא הוא, כלומר ואין צריך ראיה אחרת.
ונוהגת בזכרים ונקבות, בזמן הבית שיש שם פסח.
ועובר עליה והאכיל ממנו לבן נכר, עובר על לאו, ואין בו מלקות לפי שאין בו מעשה.
[וכן הוא ברלב"ג – תועלות; וכן בהטעמה נוספת ברש"ר הירש]
הפסח שמטרתו הקניית אמונה איננו ראוי למי שלא מאמין
אברבנאל פירוש לחומש (שמות יב, מג-נא)
"ויאמר ה' אל משה ואהרן זאת חקת הפסח" עד "קדש לי כל בכור" (שמות יב, מג-נא).
כתבו המפרשים, שזאת הפרשה נאמרה ביום י"ד, ויחשבו אם כן שנאמר לעניין פסח מצרים ולדורות. ואינו נכון בעיני, אלא שנאמרה ביום ט"ו אחרי שאכלו את הפסח במצרים ויצאו לדרכם. כי לפי שראה יתברך שעלה עם ישראל ממצרים ערב רב מהמצרים שנתערבו עמהם, מהם כאוהבים, ומהם שבאו להתגייר, ומהם שבאו להתישב בתוכם כמו שהיו בארץ גושן, ומהם נשכרים לעבור עבודתם, לכן הוצרך יתברך לומר למשה ולאהרן, לפי שלשניהם נאמרה מצות הפסח בפרשת החדש, זכור תזכרו כי לשנים הבאות בעשותכם את הפסח, לא יאכל כל הערב רב הזה בו, בחשבם שגם הם יאכלו בו כבני ישראל, לא יהיה הדבר כן, כי הנה "כל בן נכר לא יאכל בו".
ואין פירוש "בן נכר" שיהיה מעם אחר, שהרי הגר אוכל בפסח אף על פי שהוא מעם אחר, כיוון שהוא מאמין בתורת השם. אבל בן נכר, הוא שבאמונתו הוא נכר, בין שיהיה נכר או ישראל מומר אף שיהיה נימול, וכן תרגם אונקלוס 'כל בן נכר', 'כל בר ישראל' וכו'. והיה זה, לפי שלא נתנה מצות הפסח אלא להקנותנו אמונה שלמה בו יתברך, ולא אכלו ממנו במצרים אלא המאמינים בו ובלתי מאמינים במזלות ובאלהים אחרים, ולכן אין ראוי שיאכלו לדורות ממנו, אלא המאמינים בתורת ה'.
הפסח לא מיועד למי שאיננו מודה בו
ספר אלה המצוות לר׳ משה חגיז (יד, ל״ת ז):
שלא להאכילו לתושב ושכיר, שנאמר "תושב ושכיר לא יאכל בו" (שמות יב, מג). עבר על לאו, וכמו שאמרו רז"ל, "כל כהן שאינו מודה בעבודה אינו אוכל בקדשים" (עיין חולין קלב ע"ב). וכן יש טעם למצוה זו ואותה שלפניה, דכיוון דאינם מודים בפסח, למה יאכלו אותו.
השתתפות בפסח לאזרחים אך לא מאמינים
רד"צ הופמן (שמות יב, מג):
בן-נכר – לכאורה – בנו של הזר, זה שאינו שייך לישראל. אך מכיוון שכבר בפסוקים מח-מט מוענקות לגר זכויות בהקשר לפסח, שוות לאלה של בן-ישראל האזרח, הרי שלא יכול להיות מדובר כאן בזר המסתפח לישראל, ובהכרח מדובר אפוא במי "שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמיים, ואחד עובד כוכבים ואחד ישראל מומר במשמע", כלומר מי שהינו נכר לישראל ולאלוהיו. יוצא אפוא שלגבי פסח לא האזרחות, ההשתייכות ללאום, כי אם ההשתייכות לדת היא הקובעת. רק מי שזר לה לדת ישראל, הוא אסור באכילת הפסח, ולפיכך מובן מאליו הוא שגם בן-ישראל המתנכר לעמו ולאלוהיו אסור בה. ואכן מתרגם יונתן בן עוזיאל "כל בר-עממין או בר-ישראל דאיסתלק ולא הדר לא ייכול ביה". ואולם אונקלוס מתרגם: "כל בר-ישראל דישתמד לא ייכול ביה". דומה שהוא סובר, שאין הכתוב צריך לאסור על הזר אכילת חמץ (אולי צריך לומר 'אכילת פסח'), שהרי בלאו הכי הוא אסור בה בהיותו ערל, ואלו להניח שמדובר במל ולא טבל או בערבי או בגבעוני מהול. נראה לנו, שאונקלוס דחוק מדי, ומה גם שאפשר ללמוד את דינם של הללו בקל-וחומר מ"תושב שכיר". על כן הוא מתרגם-מפרש "בן-נכר" – משומד, ואת דינו של נכרי ממש הוא מסיק בקל-וחומר מ"תושב שכיר". נמצינו למדים, שמיד עם הולדת האומה הישראלית הוכרז על העיקרון, שלא האזרחות ולא הייחוס כי אם האמונה והקיום למעשה של החובות הקדושות של אומה זו הם הם המזכים בזכויותיה. הישראלי המשומד אסור באכילת הפסח ולעומתו מותר בה זה אשר קיבל על עצמו את החובות הישראליות.
המשומד כערל לב
מצודת דוד, טעמי המצוות לרדב"ז (מצוה תו, ד"ה "ונשחט בכנופי גדולה" בסוף הקטע):
וכבר כתבתי לך במצות מילה שהוא לגלות העטרה, לבער הערלה החופפת על העטרה. לפי שכוחות החיצוניות מקיפין את העטרה והם הערלה. ולכן צריך להטיף דם ברית ועל ידי כך מסתלקין הכוחות ההם ותתגלה העטרה העליונה אשר הייתה מכוסה. וכבר הארכתי בזה במקומו בעזר ה'. וכן רומזת מצוה זו לפי שכבר ידעת ששרו של מצרים הוא גדול מאוד בשרים הסובבים את עטרת מצרים. וממה שבארנו לך למעלה בסוד הערלה תבין למה צוה "וכל ערל לא יאכל בו" (שמות יב, מח). משמע דענין אחד וסוד אחד הוא. כי איך אפשר שיאכל בפסח הרומז בהסרת הערלה ועדיין הערלה דבוקה בו? שלא מצינו בכל מצות עשה שיהיה הערל שמתו אחיו מחמת מילה אסור בהם, זולת אכילת פסח. ולכן השווה הכתוב וחייב כרת לשניהם מה שאין כן בכל שאר מצוות עשה. ומזה הטעם בעצמו "וכל בן נכר לא יאכל בו" (שם), שהרי הוא ערל אף על פי שהוא מהול שנאמר "כי כל הגוים ערלים" (ירמיה ט, כה), או משומד שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, שהרי הוא ערל לב ואין זה ראוי לאכול הפסח שעושה שלום למעלה ולמטה כאשר כתבנו לעיל. ומזה תבין למה צוה "תושב ושכיר לא יאכל בו" (שמות יב, מה), כי אף על פי שקבל עליו ז' מצוות בני נח עדיין ערל הוא.
מניעת אכילת פסח לאדון שלא מל את עבדו
שד"ל (שמות יב, מד):
וכל עבד – מילת העבדים היא חובה על האדון מאברהם ואילך (בראשית יז, יב), גם נצטוינו (שמות כ, ט) בשביתת העבדים בשבת ויום טוב, וכל זה מרומם מעלת העבד שהוא חסר מעט מאדוניו, ולפיכך מיד כשנימול הוא אוכל בפסח כאדוניו.
ובסוף בית שני כשנתקלקלו המדות על ידי מלכי בית הורודוס ולמדו ישראל דרכי גוים, ובפרט המלכים והשרים והעשירים היו אוהבים להדמות לרומים, וידענו כי הרומים היו אכזרים על עבדיהם, היו בישראל אדונים שלא היו רוצים למול את עבדיהם כדי שלא יחשבו עצמם כישראל וכבני אדם. אז קמו חכמי ישראל וגזרו כי מי שלא ימול את עבדיו לא יוכל לאכול בקרבן פסח, וכוונתם לפי דעתי היתה כי מי שאינו מחשב העבדים כבני אדם אינו ראוי להיות נחשב בין חוגגי חג החירות, זאת היתה סברת רוב החכמים והיא שנויה סתם במכילתא (בא טו) (ולגירסת רש"י כאן היא דעת ר' יהושע, ולגירסת התוספות יבמות ע ע"ב ד"ה אי – היא דעת ר' עקיבא),
אבל ר' אליעזר אומר אין מילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח, כי היה אוחז בדרכי שמאי אשר בארתי בכרם חמד ג' עמוד 220, ולא היה רוצה שיחודש שום דבר שאיננו בתורה או בקבלה ולא היה אומר דבר שלא שמע מפי רבו, אבל שאר חכמי ישראל היו מחדשים תקנות לפי צורך הזמנים, והוצרכו לנדות את ר' אליעזר {בבא מציעא נט ע"ב) שהיה מתקומם נגד כל דבר הנוטה ממה שקבל מרבותיו (כ"ט סיון תרי"ד).
[וכעין זה עיין ברש"ר הירש, כאן]
חשש למניע תאווני
אמת ואמונה (אמרות בשם הרבי מקוצק, עמ' קכח):
"כל בן נכר לא יאכל בו" (שמות יב, מג), למי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים. ומדוע לענין תפילה מצרפין אף מפושעי ישראל ולקרבן פסח לא. ואמר רבינו זצ"ל, בשלמא בערב יום הכיפורים שהוא מצרף את עצמו לכלל ישראל ומקבל על עצמו ה' עינויים נכון לצרפו, אבל לענין קרבן פסח, הנכרי מריח מריח הצלי של הקרבן פסח ורוצה לאכול ממנו, אין מצרפין אותו. והוסיף עוד ,"ראשו על קרבו ועל כרעיו" אבל זה בא בלי ראש, רק בקרבו וכרעיו, לכן לא ירצה.
השייכות הלאומית תלויה בקיום התורה
ר' יחיאל משה סגלוביץ, מתוך דרוש לשבת הגדול – או לפ' בא (מאסף דרושי ב', עמוד 24-יב:, בקטע ד"ה "והנה לאות" ו"ובזה נבין"):
והנה לאות תודה לה' אשר נהיינו לעם עומד ברשות עצמו, ולזכר עולם אשר אנחנו גוי אחד בארץ, נקריב את קרבן ה', את הפסח אשר מצותו לאכול בחבורה, להראות כי אגודתנו על ארץ יסדה, ולכן כאשר כבוד המקום יקר אצלנו מכבודנו וחיינו, לא נוכל לקבל בחברתנו בחוגגנו את החג הלאומי הזה, את מי שלא קיים את מצות ה', אפילו מצוה אחת, וצא נאמר לו, ואל ישיא את עצמו כי הוא יכול להיות "לאומי" אף טרם קיים את מצות ה', ובפרט אם מזיל איזה שקלים מכיסו על חג הלאומי הזה, לא, ולא! אנחנו לא נוכל לקבל לאומתנו את איש אשר לא יקבל עליו לשמור כל התורה והמצוה אשר צוה ה' אותנו, כי כבוד המקום יקר לנו מכל כבוד שלנו.
ובזה נבין מה שכתוב בפרשת הפסח, "וכי יגור אתך גר ועשה פסח" (שמות יב, מח), מאי שייך הלכות גרים הכא? אך על פי דברינו ניחא, דלא תימא, כיוון דהוא חג ישראל לאומי, אין לגרים חלק בו, על זה הודיעה התורה הקדושה, אדרבה אם יגור אתנו, היינו שיקבל עליו את מצות ה', אתנו הוא, ומעמנו ולאומנו הוא, ועשה פסח כמונו, אבל בן נכר, שלא קיים מצות ה', אף שנולד לעמנו יבדל מחבורתנו ומהחג הלאומי הזה, לא כן, בכל המצות שצוה אותנו ה', לא הבדיל את הבן נכר, שנתנכרו מעשיו, והכניס גם אותו בין המצווים, וחייב בכל המצוות שבתורה, כי הקדוש ברוך הוא מחל על כבודו עבור טובת כל אחד מישראל, ובעת מתן תורה באו כל בני אברהם יצחק ויעקב, אף אחד מהם לא נעדר, וכמו דאיתא במדרש (פרשת תבוא), דאף אם היה חסר אחד מישראל, לא היה הקב"ה נותן את התורה, ולעומת זה הבדיל הקב"ה והרחיק את כל גויי הארצות מלהשרות את שכינתו בתוכם, כמו דאיתא בגמרא (קידושין ע ע"א) "אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו אלא על משפחות המיוחסות שבישראל", כי ה' שהאמרנו לו לעם, לא יכזב ולא יתנחם ולא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, כי אף על פי שחטא ישראל הוא, ואם ישוב מיד יקבלו.
קישורים:
מקורות נוספים:
הרב שאול ישראלי, "בן נכר באכילת הפסח" הוצאת ארץ חמדה, תש"ס (2000).
לקריאות והרחבות נוספות: