שמות יב:
יט שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל-אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה רא:
הזהירנו שלא ימצא חמץ ברשותנו ואפילו לא נראהו, ואפילו היה בפקדון. והוא אמרו: "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם", וזה גם כן לוקין עליו בתנאי שיהיה שם מעשה כמו שזכרנו לפי השרשים שהניחו במסכת שבועות (גמרא שבועות כא ע"א), ובביאור אמרו במקומות רבים עובר בבל יראה ובל ימצא. ובריש מסכת פסחים (גמרא פסחים ה ע"ב) התבארו משפטי שתי מצות אלו, ושם התבאר הענינים שהזהיר מהם באמרו: "שאור לא ימצא בבתיכם", ושם התבאר כי ילמד כל לאו מן האחר זולת ענין מה שהיה מורה עליו, ושהמקיים חמץ בפסח עובר בשני לאוין על בל יראה ובל ימצא. (שם, שם).
זכרון לניסי מצרים
ספר החינוך:
שלא ימצא חמץ ברשותנו כל ימי הפסח, שנאמר: "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם". וביארו חכמינו זכרונם לברכה (פסחים ה ע"ב) לאו דוקא ביתו, אלא כל שברשותו. ולאו דוקא שאור שהוא מחמץ, דהוא הדין לחמץ. דשאור וחמץ חד הוא לענין איסורו. (ביצה ז ע"ב)
משרשי המצוה, כדי שנזכר לעולם הנסים שנעשו לנו ביציאת מצרים, כמו שכתוב בשה הפסח. ונזכור שאירע לנו כענין זה, שמתוך חפזון היציאה אפינו העיסה מצה, כי לא יכלו להתמהמה עד שיחמיץ, כמו שכתוב (שמות יב, לט) ויאפו את הבצק וגו'.
דיני המצוה, כגון אם הפקיד חמצו ביד אחרים מה דינו, או אחרים בידו, וכן חמץ הקדש בידו או של גוי באחריות ושלא באחריות, ודין גוי אלם שהפקיד לו חמץ, ודין תערובת חמץ אם עוברין עליו. והפת שעפשה מה דינו, ויתר פרטיה, מבוארים בפסח ראשון (פסחים פרקים א – ג) (שולחן ערוך אורח חיים ת"מ, תמ"א, תמ"ב).
ונוהגת בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן. ועובר עליה ונמצא חמץ ברשותו במזיד עבר על שני לאוין משום בל יראה ובל ימצא, ולוקה כל זמן שעשה בו מעשה, כגון שחימץ עיסה והניחה בביתו, או שלקח חמץ והצניעו בביתו. אבל אם לא עשה בו שום מעשה, אלא שנשאר בבית מקודם הפסח, אין לוקה עליו, שהלכה היא לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, כמו שאמרנו (לעיל מצוה ט').
להזכיר את תְּלוּתֵּנוּ בבורא
הרש"ר הירש (שמות יב, יט):
…כל מחמצת מרחיבה את המושג, ואוסרת כל תערובת שיש בה חמץ בנותן טעם: "תערובת חמץ טעמו ולא ממשו" (עיין פסחים מד ע"ב). הרחבה זו של איסור החמץ מחייבת אותנו להיות זהירים ולעמוד על המשמר במשך כל החג, ובכך משרישה בנו ומטביעה בתוכנו את משמעותו המלאה של הסמל הבסיסי לקיומנו הלאומי הנשען על ה' לבדו.
במשך חג גאולתנו, נאסר עלינו להיות בעלים על חמץ ("לא ימצא"), להשתמש בו ("אסור בהנאה"), או לאוכלו ("אסור באכילה"). דבר זה חוזר ומציין את שלוש הבחינות של גלות מצרים, בה היינו ללא רכוש (בשל הגרות), ללא יכולת להשתמש בכוחות ובאמצעים שלנו (בשל העבדות), ובלתי מסוגלים ליהנות מקיומנו (בשל העינוי). לא הייתה לנו עצמאות ("חמץ"), לא לגבי קניינים ("לא ימצא") לא לענין זכות השימוש ("הנאה"), ואף לא ביחס לסיפוק הצרכים ("אכילה").
בכל מושבתיכם – בשאר ימות השנה, נאסר החמץ רק על גבי המזבח ובמאכל הבא מהמזבח, ורק לחם המוגש למזבח או שבא מהמזבח חייב להיות מצה. אולם בחג המצות, הונהג סמל זה בכל מושבותינו, כדי להמחיש לנו בחיי הבית הרגילים שלנו את תלותנו בה'. משום כך, כדי לקיים מצות מצה בליל פסח הראשון, חייבים להשתמש ב"מצה הנאכלת בכל מושבותיכם" (עיין שם לו ע"א).
שלא יבוא לאכול חמץ
הרלב"ג ביאור המילות (שם):
…ואולם הכוונה היתה שלא יֵרָאֶה ולא יִמָּצֵא החמץ והשאור בגבולנו, להרחיקנו שלא נאכל מהם, לפי שכבר יִמָּשֵׁךְ מהאכילה ההיא שתיכרת הנפש, כמו שביאר בזה הפסוק, והתבאר זה גם כן במה שקדם (פסוק טו).
[וכעין זה ברד"צ הופמן (שם)]קישורים:
מקורות נוספים:
