יג. שלא נאכיל מן הפסח לישראל משומד

שמות יב:

מג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח  כָּל-בֶּן-נֵכָר לֹא-יֹאכַל בּוֹ.

מד וְכָל-עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת-כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ.

ספר המצוות לרמב"ם לא תעשה קכח:

היא שהזהירנו מהאכיל הפסח לישראל שנשתמד והוא אמרו יתעלה: "כל בן נכר לא יאכל בו" ופרשו התרגום לקבלה כל בר ישראל דישתמד. ולשון מכילתא (דרשב"י) "כל בן נכר" זה ישראל משומד שעבד עבודה זרה.

מי שאינו מאמין במחולל ניסי מצרים, לא ראוי שיאכל מקרבן הפסח

ספר החינוך:

שלא נאכיל מן הפסח לישראל משומד, שנאמר: "כל בן נכר לא יאכל בו", ובא הפירוש עליו בן ישראל שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, וכן תרגם אונקלוס.

משרשי מצוה זו, מה שכתוב בשחיטתו, לזכר ניסי מצרים, ועל כן ראוי שלא יאכל בו משומד, אחר שאנו עושין אותו לאות ולזכרון שבאנו באותו הזמן לחסות תחת כנפי השכינה ונכנסנו בברית התורה והאמונה, אין ראוי שנאכיל ממנו למי שהוא הפך מזה שיצא מן הכלל וכפר באמונה. ועל כיוצא בזה נאמר בתלמוד לפעמים סברא הוא, כלומר ואין צריך ראיה אחרת.

ונוהגת בזכרים ונקבות, בזמן הבית שיש שם פסח.

ועובר עליה והאכיל ממנו לבן נכר, עובר על לאו, ואין בו מלקות לפי שאין בו מעשה.

[וכן הוא ברלב"ג – תועלות; וכן בהטעמה נוספת ברש"ר הירש]

השתתפות בפסח לאזרחים אך לא מאמינים

רד"צ הופמן (שמות יב, מג):

בן-נכר – לכאורה – בנו של הזר, זה שאינו שייך לישראל. אך מכיוון שכבר בפסוקים מח-מט מוענקות לגר זכויות בהקשר לפסח, שוות לאלה של בן-ישראל האזרח, הרי שלא יכול להיות מדובר כאן בזר המסתפח לישראל, ובהכרח מדובר אפוא במי "שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמיים, ואחד עובד כוכבים ואחד ישראל מומר במשמע", כלומר מי שהינו נכר לישראל ולאלוהיו. יוצא אפוא שלגבי פסח לא האזרחות, ההשתייכות ללאום, כי אם ההשתייכות לדת היא הקובעת. רק מי שזר לה לדת ישראל, הוא אסור באכילת הפסח, ולפיכך מובן מאליו הוא שגם בן-ישראל המתנכר לעמו ולאלוהיו אסור בה. ואכן מתרגם יונתן בן עוזיאל "כל בר-עממין או בר-ישראל דאיסתלק ולא הדר לא ייכול ביה". ואולם אונקלוס מתרגם: "כל בר-ישראל דישתמד לא ייכול ביה". דומה שהוא סובר, שאין הכתוב צריך לאסור על הזר אכילת חמץ (אולי צריך לומר 'אכילת פסח'), שהרי בלאו הכי הוא אסור בה בהיותו ערל, ואלו להניח שמדובר במל ולא טבל או בערבי או בגבעוני מהול. נראה לנו, שאונקלוס דחוק מדי, ומה גם שאפשר ללמוד את דינם של הללו בקל-וחומר מ"תושב שכיר". על כן הוא מתרגם-מפרש "בן-נכר" – משומד, ואת דינו של נכרי ממש הוא מסיק בקל-וחומר מ"תושב שכיר". נמצינו למדים, שמיד עם הולדת האומה הישראלית הוכרז על העיקרון, שלא האזרחות ולא הייחוס כי אם האמונה והקיום למעשה של החובות הקדושות של אומה זו הם הם המזכים בזכויותיה. הישראלי המשומד אסור באכילת הפסח ולעומתו מותר בה זה אשר קיבל על עצמו את החובות הישראליות.

מניעת אכילת פסח לאדון שלא מל את עבדו

שד"ל (שמות יב, מד):

וכל עבד – מילת העבדים היא חובה על האדון מאברהם ואילך (בראשית יז, יב), גם נצטוינו (שמות כ, ט) בשביתת העבדים בשבת ויום טוב, וכל זה מרומם מעלת העבד שהוא חסר מעט מאדוניו, ולפיכך מיד כשנימול הוא אוכל בפסח כאדוניו.

ובסוף בית שני כשנתקלקלו המדות על ידי מלכי בית הורודוס ולמדו ישראל דרכי גוים, ובפרט המלכים והשרים והעשירים היו אוהבים להדמות לרומים, וידענו כי הרומים היו אכזרים על עבדיהם, היו בישראל אדונים שלא היו רוצים למול את עבדיהם כדי שלא יחשבו עצמם כישראל וכבני אדם. אז קמו חכמי ישראל וגזרו כי מי שלא ימול את עבדיו לא יוכל לאכול בקרבן פסח, וכוונתם לפי דעתי היתה כי מי שאינו מחשב העבדים כבני אדם אינו ראוי להיות נחשב בין חוגגי חג החירות, זאת היתה סברת רוב החכמים והיא שנויה סתם במכילתא (בא טו) (ולגירסת רש"י כאן היא דעת ר' יהושע, ולגירסת התוספות יבמות ע ע"ב ד"ה אי – היא דעת ר' עקיבא),

אבל ר' אליעזר אומר אין מילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח, כי היה אוחז בדרכי שמאי אשר בארתי בכרם חמד ג' עמוד 220, ולא היה רוצה שיחודש שום דבר שאיננו בתורה או בקבלה ולא היה אומר דבר שלא שמע מפי רבו, אבל שאר חכמי ישראל היו מחדשים תקנות לפי צורך הזמנים, והוצרכו לנדות את ר' אליעזר {בבא מציעא נט ע"ב) שהיה מתקומם נגד כל דבר הנוטה ממה שקבל מרבותיו (כ"ט סיון תרי"ד).

[וכעין זה עיין ברש"ר הירש, כאן]

קישורים:

מקורות נוספים:

שתפו ברשתות החברתיות

יש לכם מה להוסיף בנושא? נשמח שתשלחו אלינו

לא נמצאו מאמרים קשורים
דילוג לתוכן