שמות יב
מה תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא-יֹאכַל בּוֹ.
ספר המצוות לרמב"ם לא תעשה קכו:
היא שהזהירנו מהאכיל הפסח לגר תושב והוא אמרו יתעלה: "תושב ושכיר לא יאכל בו".
השלמים באמונה ראוי שייהנו ממנו
ספר החינוך:
שלא להאכיל מבשר הפסח לגר ולתושב, שנאמר: "תושב ושכיר לא יאכל בו". והתושב הוא אדם מן האומות שקיבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ואוכל נבילות. ושכיר הוא גר שמל ולא טבל, שכן פירשו חכמים זכרונם לברכה.
משרשי מצוה זו, מה שכתבנו באחרות לזכור יציאת מצרים. ובעבור שקרבן זה לזכר חירותנו ובואנו בברית נאמנה עם השם יתברך, ראוי שלא יהנו בו רק אותם שהשלימו באמונה, והם ישראלים גמורים, ולא אלו שעדיין לא באו בברית שלם עמנו. וענין הרחקת הערל מאכילתו, גם כן מזה השורש.
ונוהגת בזמן הבית, בזכרים ונקבות.
ועובר עליה והאכיל לאלו, עובר על לאו, ואין לוקין עליו, שאין בו מעשה.
הרלב"ג [תועלות] (שמות יב, מה):
התועלת העשרים ואחד הוא במצוות, והוא מה שהזהירנו שלא נאכיל מהפסח לתושב ושכיר, והם הגוים שקיבלו עליהם שבע מצוות, שנאמר: 'תושב ושכיר לא יאכל בו' (יב, מה). והיה זה כן, לפי שלא נכנסו באמונתנו, ולא יתכן שיִמָּשֵׁךְ להם מזה התועלת שכוון בפסח, והוא ההכנס בזאת התורה האלהית, שהיתה זאת המצוה הישרה לקיבולה.
כדי שענין יציאת מצרים תחרט בלבנו
שד"ל (שם):
תושב – נכרי שנתיישב בתוך בני ישראל ואינו שומר תורתם, ולדעת רז"ל (עבודה זרה ס"ד ע"ב) הוא שקבל עליו שבע מצות בני נח, ועיין למטה פסוק מ"ח.
ושכיר – הוא נכרי העושה מלאכה עם ישראל ונשכר למספר ימים, ואעפ"י שהוא אוכל אצל ישראל לא יאכל בקרבן פסח; וכל זה כדי שתהיה יציאת מצרים נרשמת יותר בלב ישראל. וראב"ע פירש תושב ושכיר – ישראלי שלא נמנה בחבורה; והנה כאן לא נזכר כלל ענין החבורות; ועוד הנה השכיר הוא בבית אדוניו, וממילא (אם אין לו אשה ובנים) שהוא נכלל עם בני הבית.
קישורים:
מקורות נוספים:
