שמות יב:
טו שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל-אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד-יוֹם הַשְּׁבִעִי.
יז וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת-צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם.
יח בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה קנח:
היא שצונו לאכול מצה בליל חמשה עשר מניסן, יהיה שם כבש הפסח או לא יהיה. והוא אמרו יתברך: "בערב תאכלו מצות". וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת פסחים. (זמנים, הלכות חמץ ומצה פרק ו).
ספר החינוך:
לאכל לחם מצה בליל חמשה עשר בניסן העשוי ממין דגן (פסחים לה ע"א), שנאמר: "בערב תאכלו מצות". ופירושו ליל חמשה עשר בניסן, בין בזמן שיהיה שם פסח, או בזמן שלא יהיה שם.
משרשי מצוה זו, מה שכתוב בקרבן הפסח.
דיני המצוה, כגון שימור הצריך למצות, (שם מ ע"א) וענין לישתן, (שם מב ע"א) ובאי זה מים נילושות, ושיעור אכילתן לכל הפחות, ויתר פרטיה, מבוארים בפסח ראשון (פסחים פרקים ב – ג) (שולחן ערוך אורח חיים תנ"ג עד תס"ו).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות, ועובר עליה ביטל עשה. וכבר אמרנו (במצוה ו'), שבית דין כופין על ביטול עשה.
זכר ליציאת מצרים
הרלב"ג תועלות (שמות יב, יח):
התועלת השלושה עשר הוא במצוות, והוא מה שנצטוינו לאכול מצה בליל חמישה עשר בניסן, שנאמר 'בערב תאכלו מצֹת' (שמות יב, יח). והתועלת בה היא להזכיר יציאת מצרים, אשר בו מהתועלת מה שכבר קדם זכרו.
[וכעין זה ברש"ר הירש (שמות יב, יח)]
הרלב"ג ביאור המילות (שמות יב, יז):
ושמרתם את המצות – ראוי שתדע כי השמירה והזכירה הם דבר אחד, אין הבדל ביניהם, אלא שהשמירה היא זכירה מתמדת והזכירה היא שמירה נפסקת. והנה הרצון בזה, שיזכרו ענין המצוות שנצטוו בהם, להזכיר יציאת מצרים שהוכרחו לאפות הבצק עוגות מצות, כמו שיתבאר אחר זה (פסוק לט).
[וכן הוא ברשב"ם, וכן ברש"ר הירש (שמות יב, יז)]
טעמי המצוות לרבי מנחם הבבלי (מצווה ו):
לאכול מצה בלילי ט"ו שנאמר 'בערב תאכלו מצות'. טעם מצווה זו, לפרסם שפרעה המעכב בליל ט"ו הוא היה הממהר לשלחם ולא יכלו להתמהמה עד שיחמיץ בצקם לזכר שלחמם בעמלם היה מצה ולפי שאין בין חמץ למצה אלא [משהו] להכי אסיר החמץ בכל שהוא לפיכך בערב תאכלו מצות.
מדוע צריכים לשמור העיסה שלא תחמיץ
שמירה מחימוץ מסמלת את אי הגבלת הבורא
גור אריה (שם):
כדרך שאין מחמיצין וכו'. כלומר בוודאי פשטיה דקרא אתא [פשוטו של מקרא בא] שלא יחמיץ את המצה, דהא [שהרי] 'מצה' כתיב, ומדהוציא בלישנא [ומשהשתמש בלשון] "ושמרתם את המצות", והוי ליה למכתב [והיה לו לכתוב] 'תשמרו מחמץ', מאי [מה זה] "ושמרתם את המצות", אלא לדרוש דכשם שאין מחמיצין את המצות, כך אין מחמיצין את המצוות.
ואם תאמר מאי [מה] ענין זה לזה שתולה המצוה במצה, דטעמא דשייך [שהטעם ששייך] במצה לא שייך במצווה…
יראה דודאי טעם אחד לשניהם, כי אסרה התורה החמץ (פסוק טו), ואסרה גם כן העיכוב עד שתבוא לידי חימוץ, שהרי לא הספיק להחמיץ. וענין זה היה מפני שנגלה מלך מלכי המלכים הקב"ה, ולא הספיק עיסתם להחמיץ (הגדה של פסח). ומאחר שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים אין כאן עיכוב, כי מעשיו במהירות ובכח גדול עד שאין כאן עיכוב. והענינים השכליים פעולתם שלא בזמן, לפי שהם אינם תחת הזמן ואינם פועלים בתנועה שממנה הזמן, ולפי מדריגת חשיבותם פעולתם בלי זמן. ולכך ציווה שאין מחמיצין את המצה להודיע כי פעולת השם יתברך בלי זמן כלל. ואף מצוות אלהים, שהיא דבר ה', 'הבא לידך אל תחמיצנה', כי דבר ה' הוא מוטל עליו לעשות בלי זמן, לא כמו דברים של חול שהם גשמים שהם תחת הזמן נתונים, אבל אלו דברים אינם תחת הזמן, וצריך לעשות אותם מיד. וזהו דעת חכמים כאשר תדקדק בהם. ואם הוא מחמיץ את המצווה פוגם את המצווה כאילו היתה דבר שהוא תחת הזמן. ומזה תבין כי מה שאין מחמיצין את המצה ואת המצווה ענין אחד הוא, שאין שם ענין זמן באלו דברים. ואלו דברים הם דברים ברורים מאוד למבין, והארכנו בהם בספר גבורות ה'.
לשמור העיסה שלא תחמיץ כשם שהבורא שמר יום הגאולה ולא החמיץ
אור החיים (שם):
ושמרתם את המצות וגו' – פירוש כשם שאני שמרתי היום ולא אחרתי יום אחד ובעצם היום הזה הוצאתי אתכם לטעם זה אתם גם כן לא תאחרו המצה עד שתחמיץ.
עיסוק מרובה כדי להרבות זכות לפני היום המוכשר לגאולה
הנצי"ב (שם):
כי בעצם היום הזה – נותן טעם על מצוה של טפול מרובה למצה, כי כמו "בעצם היום הזה הוצאתי וגו' ", כך "ושמרתם את היום הזה" וגו' – שיהא אותו יום מסוגל לגאולה מכל רע. משום הכי [כך] באה מצוות הטיפול, כמו שהיה טיפול מרובה בשמירת הפסח ארבעה ימים בפסח מצרים כדי להרבות זכות לפני היום המוכשר לגאולה, כדתניא במכילתא והובא בפירוש רש"י לעיל פסוק ו', כך צִוָּה הקב"ה לדורות טיפול מרובה למצת מצוה כדי שיהא מוכשר לגאולה מכל רע.
להשריש אור האמונה הוא רק ממצה מחמשת מיני דגן
אורות המצוות לראי"ה קוק:
מצה שהיא 'נהמא דאסוותא' (לחם הרפואה) ו'מיכלא דמהימנותא' (מאכל האמונה), צריכה להיות מחמשת מיני דגן, שאין התינוק יודע לקרא אבא ואימא עד שיטעום מהם. אמנם, גם יוסיף על ידי זה מכאוב, מפני החסרון שבכח הדמיון, לקלקל הדברים על ידי עקמת השכל, על כן הם באים לידי חימוץ, שהם גם כן בכלל לחם, אלא שהוא לחם חמץ, בלתי מוביל לאותה התכלית שטבע הטהור של האנוש יתבנה עליו, כי אם מבולבל עם שינויים שעכרוהו אחר כך. אבל מה שהוא חוץ לחמשת מיני דגן, אינם באים לידי חימוץ אלא לידי סרחון, שההיפוך מהאמונה הבלתי שכלית איננה דבר מסודר כלל, ולא אמונה כזאת היא יסוד המבוקש, כי אם דוקא אותה שבהעדר שמירתה תוכל לבוא לידי חימוץ, רק אז יתקלס עילאה (-יתברך שמו), בהיות ההכרה משתלמת על ידי המדע המבורר המופיע על הבנת היסודות האמוניים לאמיתתם.
כשם שהמחשבה המצטרפת לכתיבת ספר תורה ומזוזה מאירה את אור ה' בנפש המקיים את המצוות הללו בצורת קדושת אותיות וקליטה שכלית עליונה, כן המחשבה של שמירת המצה, וביחוד מצת המצוה, מופיעה אור קודש חיוני בצורה של הויה חיותית המקלטת אור אלהי. קדושת טבע אמונה טהורה, ההולכת בדרך ישרה דרך כל מערכות הדורות, מאותו האור הגדול שהופיע באותה השעה שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם.
לקבוע בלב האמונה במהותו ועצמותו
דרך מצוותיך – מצוות השבתת חמץ, ואכילת מצה (כב עמוד ב'):
"ידוע מה שכתוב בזהר ויצא (קנ"ז) שהמצה היא מיכלא דמהימנותא, שעל ידי אכילת מצה תתחזק האמונה בלב נשמות ישראל…
ולהבין הענין, יש להקדים תחלה פירוש וענין האמונה מה היא. שאין הכוונה על ענין שהקב"ה מחיה כל העולמות בלבד, כי זה לא יתכן לקרות אמונה כי עיני בשר גם כן ישיגו זאת. ואף על פי שאין רואים בגשמיות ממש, הרי זה כאילו רואה בעיני בשר…ולזה אין צריך אמונה כלל, וגם חסידי אומות העולם וחכמיהם משיגים זה. והאמונה שנתייחדה לישראל, כדכתיב "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (שמות כ' ב')" , כלומר ולזאת תאמין בשלימות מציאותו… היא להאמין שמציאותו יתברך, הוא רם ונשגב למעלה מעלה מבחינה זו שאנו רואים שמחיה את העולם בבחינת כח הפועל שבנפעל…הוא ההאמונה במהותו ועצמותו יתברך, שאינו מתלבש בעולמות כהתפשטות הנשמה בגוף… ונקרא סובב כולא עלמין [סובב כל העולמות].
ולזאת תאמין גם כן, שהעולם וכל אשר בו בטילים באמת במציאות לגמרי אצלו יתברך… השמים והארץ וכל צבאם, שכל עצמותם נתהווה מאין המוחלט, הם בטילים ממש כאור השמש כשהוא בגוף כדור השמש. וזה סוד "אין עוד", שאין אפילו דבר טפל, רק לעינינו הסתיר להיות נראה כאילו הם נפרדים כו'…
וזו האמונה נתייחדה לישראל לבד. כי אומות העולם קרו ליה אלקא דאלקייא, כלומר שהוא כח הראשון ומקור האמיתי לכל מיני כחות מוגבלים הנמצאים ממנו. ומכל מקום מחשיבים העולם ליש ודבר ומחשבים אותו כנשמה לגוף כו'.
אבל הוא יתעלה המרומם ונשגב מזה הודיענו האמת, כי ה' אחד ואין עוד ממש. כי כל העולם אין ואפס ממש. ולא כגוף לנשמה. לפי שמהותו ועצמותו יתברך מרומם מעלה מעלה, ואינו מחיה העולמות על ידי התלבשותו בתוכם כנשמה בגוף, אלא על ידי שהוא סובב כל עלמין… ומה שמתלבש ממנו בעולמות הוא רק הארה לבד מבחינת דיבור, ונקרא ממלא כל עלמין… וזהו מצות אכילת מצה שנצטוו בני ישראל במצרים. כי מצרים הם מחוסרי אמנה הנ"ל. ולהוציא בני ישראל מזה, להביאם לאמונה האמיתית הנ"ל, היה על ידי המצה שהיא הנקראת מיכלא דמהימנותא, שבה ועל ידה יגיעו ותקבע בלבותם אמונה זו.
והענין יובן על פי מאמר רז"ל אין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן (ברכות מ' עמוד א')…. ובלא הדגן לא היה יודע מזה לגמרי, ועל ידי הדגן נמשך לו ידיעה זו, שהיא באמת מגדלות הדעת אלא שהושפלה בקטנות הדעת… והכח הזה בדגן, הוא לפי ששרשו מהחכמה וכידוע מהאריז"ל… אלא שנשפל בגשמיות, ולזאת יש בו הכח להביא המשכת החכמה בבחינת מוחין דקטנות של התינוק…
כמו לחמי תודה הבאים עם הקרבן
מרדכי (פסחים, רמז תריא):
ויש אומרים דלכך צריך שלש מצות לזכר לחמי תודה, כדאמרינן (ברכות נד ע"ב) "ארבעה צריכין להודות", וחשיב יוצא מבית האסורים, והשתא נמי נגאלו משעבוד מצרים, ובלחמי תודה היו ג' מינים מצה (מנחות עז ע"א). ואף על גב דבלחמי תודה היו ארבעים חלות (שם, עז ע"ב) מכל מקום אם אפאן בדיעבד ד' חלות יצא (שם, עו ע"א), והשלשה היו ממצה והד' מחמץ.
רבי יוסף אליהו וינוגרד (פסח במחשבת חכמי ירושלים, עמוד קמד):
ונראה לעניות דעתי בטעם הפסח ומצה שעמו, שאינו ענין מחודש, דכבר מצינו כיוצא בו, והוא קרבן התודה הבאה היא ולחמה עמה, וכן שלמי נזיר ורקיקין שעמן, ונראה לעניות דעתי בענין התודה שבאה על נס שנעשה לו, על דרך מנהגו של עולם, מי שנעשה לו נס הוא עושה סעודת הודאה לקרוביו ומיודעיו….
כן היישירה אותנו התורה הקדושה ויעצה אותנו לטובה שלא נעשה סעודת ההודאה, סעודת חול, כי אם סעודת קודש, והוא בהביאנו קרבת תודה, והדם והחלב יעלה תחלה על המזבח, שלחן ה', ויורם מהבשר חלק כהני ה' ומשרתיו, ואחר כך יזכה גם הוא משולחן גבוה את שאר הבשר, ויאכלו ממנו הוא ובני ביתו קרוביו ואוהביו השמחים עמו בשמחת הנס הנעשה לו. וכיון דהסעודה היא על הנס שנעשה לו, ואין סעודה בלא לחם ובשר, לפיכך אמרה תורתינו הקדושה ששלמי תודה חלוקים משאר שלמים, ואמרה (ויקרא ז, יב): "אם על תודה יקריבנו, והקריב על זבח התודה חלות" וגו'…
וכעין זה ממש היה מצות הפסח שכל ישראל חשבו את עצמם כנצולין מן המיתה באותה הלילה של מכת בכורות, שלא היה בית אשר אין שם מת, וכיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע, ואף על פי כן נצולו כל בתי בני ישראל ולא נתן המשחית לבוא אל בתיהם לנגוף, ולזה באה מצות הפסח שהיא ממש כעין קרבן תודה שהיא סעודת הודאה, ואין סעודה בלא לחם, כנ"ל, ולפיכך באה גם מצות הפסח להיות נאכל על לחם מצות כמו תודה, אלא שתודה הבאה על ניסא דיחיד אינה באה בחיוב אלא רשות, ופסח שבא על ניסא דרבים שהוא כלל אומתנו הנבחרת, שמצאנו עצמנו נצולין ממות לחיים, באה לנו עשייתו בחיוב מצוה.
היבטים בעידן המודרני
והנה על דרך זה הוא ענין המצה מחמשת מיני דגן דוקא, שהיא מצות ה', ויהיה על ידי זה המשכת דעת אלקי בנפשות בני ישראל להתלבש בהם כפי יכולתם שאת… ורצוני לומר, שתקבע בלבותם אמונה הנ"ל במהותו ועצמותו יתברך. שהוא מרומם למעלה מעלה מכפי מה שנראה לעין בלבד ממה שמחיה את העולמות…. ולזאת כל העולם בטל במציאות, וכלא ממש חשיבי, ואינו אפילו בחינת עוד ודבר טפל כו' כנ"ל".
פסח מצה ומרור בדרך לגאולה שבימינו
מרור – נגדל את ילדינו לחזון. אל נגדלם בהזיה ואשליה. ילמדו ילדינו אמת זאת: גם בדרך לארץ זבת חלב ודבש אוכלים מרור… אל נשלה עצמנו ואל נשלה אחרים כי הדרך סלולה, כי במרכבת זהב ועל מרבדי שושנים נגיע למקדש. מרור הוא חוק החיים, ולא-כל-שכן חוק הגאולה. ומשום כך לא נפסלנה. משום כך לא נערוק. נקבל פניה – על מרורות שבה.
מצה – לחם עוני הוא לחמה של גאולה. מָן קלוקל הוא מאכלם של הולכי במדבר. ואם יש מגביות ותרומות – נתונות הן לַמִשְׁכָּן, ולא להעשיר ולהשמין הולכי-בְּדרך-גאולים. אין עשירים ואין שמנים חלוצי עם כובש כנען. לא טוב היות אדם רעב, כי אז יֵקַל גופו מִדַי וכל רוח מצויה תשאהו. לא טוב היותו שָׂבַעַ מדי, כי אז יכבד גופו ולא יזוז – לא רוח סערה ולא רוח אֶ-להים תניעהו. בַּדרך לעלות גאולים, טוב הוא לחם עוני. המרבה לא ירבה והממעיט לא ימעיט. ככה יוצאים ממצרים. וככה גם נכנסים לארץ: אין שבט נוחל בטרם ינחל העם כולו, אין כפות רגליהם של כוהנים משרתים בקודש ובחול ניתקות מאפיק הירדן עד אשר יעבור העם כולו, ואין נהנים משלל מלחמה ומרכוש אויבים להטמין איש באוהלו, כי סקול ייסקל. זאת דרך גאולים. ההולך בדרך מדבר ובמחנה לוחם ובלחם עוני – יזכה לבוא לארץ זבת חלב ודבש. הרוצה ללכת בדרך זבת חלב ודבש – יגיע ללחם עוני ולמדבריות אבדון.
פסח – בהגדה של פסח הסדר הוא: פסח, מצה, מרור. ואנו נקטנו כאן סדר הפוך: מרור, מצה, פסח. סדר החשיבות הוא פסח מצה-מרור. הסדר ההיסטורי-הריאלי הוא מרור – מצה – פסח: תחילת מרירות השיעבוד, מְרור הגלות; לאחר מכן לחם עוני של הליכה בחיפזון, של דרך מדבריות; ובאחרונה – קרבן פסח, קרבן הודיה ושמחה ואכילת בשר על ארץ טובה וברוכה. רבים אומרים: וכי נחדש פולחן קרבנות? בימינו? (שמעו נא, שמעו, "בימינו"; וכי ימי שפיכות דמים "ברבריים" הם ימינו חלילה?…). ואומרים הרבים: הניקח שוב שָׂה לעולה, וצער בעלי-חיים אין בלבך? (ראו נא, ראו, כיצד הם יושבים ואוכלים בהנאה בשר עגל ובשר תרנגולת ומלקקים אצבעותיהם. להנאתם – תשחט להם עדרי צאן ובקר ולולים שלמים; אך למען קרבן בַּמקדש – רב-טֶקֶס ורב משמעות – זאת לא. כאן ייכמרו רחמיהם). אכן, חָדֶש נַחַדֶש את הקרבנות. אם לא כולם – הרי רובם. ואם לא רובם – הרי קרבן זבח-פסח זה, ודאי וודאי. שיכלול הזבח יציאת מצרים ראשונה ואחרונה, שיבטא את השמחה המלאה, שכיום כה מרבים לנסות למצוא לה ביטויים מלאכותיים – וללא הצלחה. כי ללא סמל ומסומל וללא רוח קדושה – ואין צריך לומר: ללא רוח זו של עולי רגל לירושלים להקריב קרבן פסח – אין מצליחים להחזיר רוח חגיגית וחדוות גוף ונפש. לא שיהיה בכוחו של קרבן פסח להחזיר שמחה, כי אם להיפך: כאשר תהיה הגאולה שלמה בַּגוף, כאשר תתחדש הרוח, יחודש קרבן פסח כביטוי כֵּן לַשמחה אשר תשוב לשרות בַּנפש. שתשוב השמחה על נס הפסיחה אשר פסח מלאך המוות ההיסטורי על פתח בית- ישראל. מלאך המוות פָּסַח – וא-לֹהֵי-החיים פתח לנו שער גאולה. ומדוע לא נקריב קרבן סמל-הודיה, זֵכֶר לַדם שנשפך, כפרה לדם שלא יישפך עוד? יהא זה ביטוי סינתטי [= משולב, כולל ואוגד] לשמחת-המתן והנאת-הלקיחה, לסעודה שבקדושה ולשמחה שבקדושה, לכל זה שהיה לנו ואבד לנו, ושלא יוחזר לנו אלא-אם-כן נדע שוב לצרף גוף ורוח, אדמה-עם וא-לֹהֵי-עם, לקדש הווה בזֵכֶר עבר, בטקס אבות ישן נושן, להעלות הווה לחזון עתיד – בשירה ונבואה ואמנות, ממקור כיסופים אֱלֵי-גדלות – שוב בשמחת שה למשפחה, שה לַבית.
וככה תאכלו אותו, מישיש נושא-שרשרת-דורות ועד קטון-ילדי-ישראל העולה לנו כאן מן השפלה, מן הים אל ההר, מן החול אל הקודש, מן הקושיה אל התשובה. הן כיום לא שנים-עשר שבטי ישראל אנו, אלא משבעים ושבע גָלויות עלינו ובאנו. ומדוע לא נודה שבעים ושבע, ולא נזבח זבחי פסח – זבחי פסחים רבים – על-אשר פסחנו על עמים ויבשות ואימפריות ומשמידים, על אלפי שנים פסחנו, למען נגיע שוב הֵנָה, שוב לירושלים זו. גדול יהיה כבוד הבית השלישי מכבוד הבית השני והראשון גם יחד; (ובית שלישי יהיה, ואינו הווה עדיין, כפי שנוהגים בחילול השם להשתמש בו לגבי סוכת-מדינת- ישראל). גדול יהי כבודו כי גדול יותר יהיה העם, וגדולה יותר תהיה הארץ; ומשניהם יחד – בכוח מעיינות קדם עמוקים וכוחות נפש גנוזים – תעלה ותפרח גם הרוח, ותחודש לשיר ונבואה וחכמה והלכה ואגדה, במהלך חדש ומוגבר – ולמה לא יוחַג אז – בְרַחֲבוּת-לב, כרַחֲבוּת עם וארץ ורוח – פסח חדש כשיר חדש, ישן נושן בכוחות הנפש, חדש מחודש בכוח ביטוי? חג הפסח וקרבן הפסח המחודש – זה יהיה קו החיבור הארוך, העמוק, באדמת ההיסטוריה ובאדמת הנפש. חג אשר יחבר דורות, אבות ובני בנים, מגאולה ראשונה עד גאולה אחרונה, שבימינו, שבימינו.
ד"ר ישראל אלדד, פורסם ב'סולם' בניסן תשי"ט, ושוב ב'הגיונות חג', עמ' 20
קישורים:
דרך מצוותיך, מצוות השבתת חמץ, ואכילת מצה, בספריית חב"ד ליובאוויטש.
מקורות נוספים:
לקריאות והרחבות נוספות: