שמות יג:
יג וְכָל-פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם-לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה פב:
היא שצונו לערוף פטר חמור אם לא נרצה לפדותו והוא אמרו יתעלה: "ואם לא תפדה וערפתו". וכבר התבארו דיני מצוה זו גם כן במסכת בכורות (סוף פ"א). ויש למקשה שיקשה עלי ויאמר: לאי זה דבר מנית פדייתו ועריפתו בשתי מצות ולא מנית אותן מצוה אחת, ותהיה עריפתו מדיני המצוה כמו שקבלת בשורש השביעי? הנה יודע האל כי ההקש היה מחייב זה, לולי מה שמצאנו לרבותינו ז"ל לשון יורה על היותם שתי מצות. והוא אמרם (בכורות יג ע"א): 'מצות פדיה קודמת למצות עריפה ומצות יבום קודמת למצות חליצה'. וכמו שהיבמה מוכנת אם ליבום או לחליצה והיבום מצוה (מצות עשה רטז) והחליצה מצוה (מצות עשה ריז) כל אחת מצוה בפני עצמה כמו שנזכר, כן פטר חמור מוכן או לפדיה או לעריפה, וזו מצוה וזו מצוה כמו שאמרנו.
ספר החינוך:
לערוף פטר חמור אם לא רצה לפדותו, שנאמר: "ואם לא תפדה וערפתו".
ענינה, שהורג ולד החמור אם לא רצה לפדותו, וגזר השם יתברך שלא יהנה בו מכיון שלא פדהו, ואפילו הנבילה אסורה לו בהנאה.
משרשי מצוה זו, מה שכתוב בפדייה.
מדיני המצוה, מה שאמרו [בכורות דף י"ג ע"א] דמצות פדייה קודמת לעריפה, ושאסור בהנאה אם מת קדם פדיון ויקבר, וכי מצוה להרגו בקופיץ ולא בדבר אחר, ויתר פרטיה, מבוארים גם כן בבכורות [פרק א'].
ונוהגת בכל כמו הפדייה.
מידה כנגד מידה
בכורות (י ע"ב):
מדתני לוי הוא הפסיד ממונו של כהן לפיכך יופסד ממונו.
ספורנו (שמות יג, טו):
ובהיות שפרעה הקשה לשלחנו, והוא נמשל לחמור, כאמרו "אשר בשר חמורים בשרם" (יחזקאל כג, כ), והיה יכול לפדות עצמו ועמו בשלחו את ישראל, שהם נמשלים לשה, כאמרו "שה פזורה ישראל" (ירמיה נ, יז), וכן באמרו "ואתנה צאני" (יחזקאל לד, יז). ויהרג ה'. והאל הרג את הנמשל לחמור כאשר לא נפדה בשה. כל בכור בארץ מצרים. והיו בכורי ישראל ראויים ללקות עמהם על דרך "פן תספה בעון העיר" (בראשית יט, טו), והצילם במה שהקדישם לו, באופן שהיו בכורי האדם בישראל כמו נזירים או יותר, מיוחדים לעבודת האל יתברך, ואסורים בעבודת הדיוט. על כן אני זבח. בכור בהמה. וכל בכור בני אפדה. כדי שיהיו מתרים בעבודת חל.
לחזק הבאתו לכהן
ספר הבתים (מצווה קעט):
אמנם מצות העריפה היא שמפני שאינו ראוי ליקרב באפשר קרוב שיזלזלו בו ולא יתנוהו לכהן ולא יפדוהו, ומפני זה באה מצות העריפה, ונאסר לו בהנאה קודם שיפדהו, ולפי שהיה שם קדש עליו אחר שערפו קוברו.
הרש"ר הירש על התורה (שמות יג, יג):
ואם לא תפדה וערפתו. המעלה בדעתו, שעל ידי שיעכב לעצמו את נכסיו מהמטרות הקדושות של הכלל, ירבה את ממונו, יגלה שטעות חמורה בידו. "ואם לא תפדה וערפתו" הוא המאמר החקוק מעל כל אוצר יהודי. מי שמתכוון באנוכיותו לשומרו לעצמו, גוזר בעצמו את דינו לכליון. רק בתנאי אחד קיבלו ישראל את הזכור להיות בעלים על רכוש. בכדי להחזיק בבעלות על כל רכוש שהוא, הם חייבים לשעבד את כל ממונם לעבודת ה', ולהשתמש בעושרם כדי למלא את התפקידים שמונו להם על ידי ה'.
לגרום לבעל החמור לפדותו
מורה נבוכים (חלק ג פרק לט):
ובבאור אמר בבכור אדם ובבכור בהמה "ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו וגו' על כן אני זובח ליי וגו'". ואמנם היות זה מיוחד בבקר ובצאן וחמור הוא מבואר מאד שאלו הם הבהמות הביתיות שמגדלים אותם בני אדם והם נמצאים ברוב המקומות וכל שכן בארץ ישראל וכל שכן אצל ישראל שאנחנו כולם רועים אבותינו ואבות אבותינו "רועי צאן היו עבדיך וגו'". אמנם הסוסים והגמלים אינם נמצאים אצל הרועים על הרוב ולא בכל מקום הסתכל בשלל מדין לא תמצא בו מבעלי החיים רק בקר וצאן וחמור – כי מין החמור לבד הוא הכרחי לבני אדם כולם וכל שכן למי שיש לו עסק בשדות וביערים "ויהי לי שור וחמור". אך הגמלים והסוסים אינם נמצאים על הרוב אלא ליחידים ובקצת מקומות. אמנם עריפת פטר חמור הוא להיות זה מביא לפדותו בהכרח – ולזה נאמר "מצות פדיה קודמת למצות עריפה":
תועלות הרלב"ג (שמות יג, יג):
והוא מה שציוה לערוף פטר חמור אם לא נפדה. וענין העריפה הוא שיכהו בקפיץ מאחריו ממול ערפו באופן שימיתהו. והנה בזה הפועַל מן האכזריות, עד שכבר ירחק האדם מֵעשות זה מפטר חמור שלו; וכִוְּנָה התורה בזה כדי שישתדלו הבעלים לפדותו בשה, ויגיע מזה תועלת לכהן. והוא מבואר שהוא אחר זה אסור בהנאה, כי אין לעריפה תכלית אחר אלא להסיר ההנאה ממנו. והוא מבואר שמצות פדייה קודמת למצות עריפה, כי כבר זכרה התורה זה בביאור.
אברבנאל (שם):
ואם לא יפדה אותו אמר וערפתו רוצה לומר שיהרגהו בהכותו אותו מצד ערכו בקופיץ או במה שידמה לו. והנה צוה בזה כדי שבעל החמור יפדה אותו בעבור שלא יצטרך לעשות לו זה הפועל הזר.
המונע הנאה מאנשי המעלה אינו ראוי לחיות
העמק דבר (שמות יג, יג):
ואם לא תפדה וערפתו: להראות לנו שבכור המאבד את כוחו ואינו רוצה גם להיות מהנה לאנשי מעלה, אזי אינו כדאי בעולמו. דזה כלל גדול, שמי שראוי להיות במעלה והוא מתרפה מזה, גרוע הוא ממי שאינו ראוי לכך, והרי הוא "חבר לאיש משחית", כמו שכתבתי בספר בראשית (לח, ז) גבי ער בכור יהודה.
להכניע הקליפה תחת הקדושה
משכיל לדוד (שמות יג, טו):
וערפתו עורפו וכו' טעם לדבר דבעינן דוקא עריפה ממול עורף ולא מיתה אחרת. נלע"ד דלפי דבגאולת מצרים הקליפה הרמוזה בחמור שבה היתה אחיזת פרעה ומצרים נתכנעה תחת יד הקדושה ולפיכך סייעו החמורים לישראל ולכך נתן להם הקדוש ברוך הוא שכרן לעולם שיפדוהו בשה כלומר, שמקבלים אותו להכנע תחת הקדושה וליהנות ממנה וזה שאינו רוצה לפדותו מוכח כוונתו שרוצה להשליטו על הקדושה כמו שהיה פרעה שאחיזתו הייתה בעורף דפר"עה אותיות העו"רף כידוע לי"ח הילכך עונשו הוא לעורפו בקופיץ בערף, והבן.
קישורים:
מצווה זו קשורה עם המצוות יח כב שצב שצג ותמה
מקורות נוספים: