שמות טז:
כט רְאוּ כִּי יְהוָה נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ הַשְּׁבִיעִי.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה שכא:
שהזהירנו שלא להלך חוץ לתחום המדינה בשבת והוא אמרו: (שמות טז, כט.) "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי". ובאה הקבלה שגבול ההליכה שהיא אסורה מה שנוסף על אלפיים אמה חוץ מן המדינה ואפילו אמה אחת. וללכת אלפיים אמה לכל צד מותר. ולשון מכילתא אל יצא איש ממקומו אלו אלפיים אמה. ובגמרא עירובין (יז ע"ב) אמרו לוקין על איסורי תחומין דבר תורה. ובמסכתא ההיא התבארו משפטי מצוה זו.
המנוחה במקום אחד מזכירה את מנוחת ה' ואת בריאת העולם
ספר החינוך:
שנמנענו שלא ללכת בשבת חוץ לגבולים ידועים, שנאמר (שמות טז, כט) אל יצא איש ממקומו ביום השביעי, ובא הפירוש עליו שמקומו נקרא כל שאינו מרחיק יותר משלש פרסאות חוץ לעיר. והפרסה ארבעה מילין, והמיל אלפיים אמה. ומודדין משפת הבית החיצון שבעיר אפילו היתה גדולה כנינוה, זהו לדין תורה, אלא שחכמים גדרו גדר ואסרו שלא לילך יותר מאלפיים אמה חוץ לעיר.
משרשי מצוה זו שנזכור ונדע שהעולם מחודש ולא קדמון, כמו שכתוב בפירוש במצות שבת (שמות כ, יא.) "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי," על כן לזכור הדבר ראוי לנו שננוח במקום אחד, כלומר שלא נלך בדרך רחוק רק דרך טיול ועונג, ובהליכת שנים עשר מילין אין בו טורח רב.
דיני המצוה, כגון שובת במדבר או במערה מה דינו, וכן מי שיצא חוץ לתחום לרצונו או לאונסו או ברשות בית דין. ואם הוקף במחיצה בשבת מה דינו. ובית היוצא יותר משאר בתי העיר שבעים אמה ושיריים, ובית הכנסת שיש בו דירה לחזנים, ובית עבודה זרה שיש בה דירה לכומרים, ואוצרות שיש בהן דירה, ושלש מחיצות שאין עליהן תקרה ומעזיבה, מה דינן עם העיר. ועיר ארוכה, מרובעת, עגולה, עשויה כמין גם או כקשת, מהיכן מודדין לה. ובאי זה חבל מודדין, וכמה שיעורו של חבל. והגיע לגיא או להר או לכותל כיצד מודד. ובמי סומכין במדידה, ומי נאמן להעיד על התחומין, ויתר פרטיה, מבוארים במסכתא הבנויה על זה והיא עירובין.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות. ועובר עליה והלך אפילו אמה אחת יותר משלש פרסאות, לוקה. וכן אם הלך אפילו אמה חוץ לאלפיים אמה סמוך לעיר, לוקה מכת מרדות דרבנן.
והרמב"ן ז"ל [בהשגותיו לספר המצוות] כתב, כי מה שאמר הרמב"ם ז"ל בספר המצוות שלו, דאיסור תחומין דאורייתא הוא ביותר מאלפיים אמה, וכן מה שאמר בחיבורו הגדול (משנה תורה פרק כ"ז מהלכות שבת הלכה א') שחזר מזה וכתב שהשיעור של תורה הוא שלש פרסאות. כי הכל טעות, שאין לנו איסור תחומין דאורייתא כלל, וכן מתבאר במקומות הרבה מן הגמרא שלנו שהיא גמרת בבל שאנו סומכין עליה בכל דברינו, והרבה הרב ראיותיו על זה במצוה שכ"א מן הלאוין.והוא יפרש אל יצא כמו אל יוציא, כמו שיש במסכת עירובין (דף יז ע"ב) מאן דמשמע ליה הכי.
השבת שולטת באדם עצמו
הרש"ר הירש (שם):
נמצא שאיסורי השבת כוללים לא רק את הפעילות היוצרת של האדם בהקשר לחפצים, אלא גם את האופן בו הוא מנהל את עצמו בנוגע לתחום הווייתו ועבודתו. השבת שולטת אפוא באדם עצמו, כדרך שהיא שולטת בעשיית מלאכתו אשר דרכה זוכה האדם בממשלה על עולמו. ואף על פי כן, איסור היציאה מהתחום אינו אלא בלאו ולא במיתה.
שיפנה לעונג שבת
ערוך השולחן (שצז, ד):
נראה דחכמים לא רצו שהאיש הישראלי ילך הרבה בשבת כבחול, ויתעסק יותר בעונג שבת ובתורה.
קישורים:
מקורות נוספים:
