שמות טז:
כט רְאוּ כִּי יְהוָה נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ הַשְּׁבִיעִי.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה שכא:
שהזהירנו שלא להלך חוץ לתחום המדינה בשבת והוא אמרו: (שמות טז, כט) "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי". ובאה הקבלה שגבול ההליכה שהיא אסורה מה שנוסף על אלפיים אמה חוץ מן המדינה ואפילו אמה אחת. וללכת אלפיים אמה לכל צד מותר. ולשון מכילתא אל יצא איש ממקומו אלו אלפיים אמה. ובגמרא עירובין (יז ע"ב) אמרו לוקין על איסורי תחומין דבר תורה. ובמסכתא ההיא התבארו משפטי מצוה זו.
ע"י המנוחה במקום אחד נזכור שהעולם נברא ע"י ה'
ספר החינוך:
שנמנענו שלא ללכת בשבת חוץ לגבולים ידועים, שנאמר (שמות טז, כט): "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי", ובא הפירוש עליו שמקומו נקרא כל שאינו מרחיק יותר משלש פרסאות חוץ לעיר. והפרסה ארבעה מילין, והמיל אלפיים אמה. ומודדין משפת הבית החיצון שבעיר אפילו היתה גדולה כנינוה, זהו לדין תורה, אלא שחכמים גדרו גדר ואסרו שלא לילך יותר מאלפיים אמה חוץ לעיר.
משרשי מצוה זו שנזכור ונדע שהעולם מחודש ולא קדמון, כמו שכתוב בפירוש במצות שבת (שמות כ, יא): "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי," על כן לזכור הדבר, ראוי לנו שננוח במקום אחד, כלומר שלא נלך בדרך רחוק רק דרך טיול ועונג, ובהליכת שנים עשר מילין אין בו טורח רב.
דיני המצוה, כגון שובת במדבר או במערה מה דינו, וכן מי שיצא חוץ לתחום לרצונו או לאונסו או ברשות בית דין. ואם הוקף במחיצה בשבת מה דינו. ובית היוצא יותר משאר בתי העיר שבעים אמה ושיריים, ובית הכנסת שיש בו דירה לחזנים, ובית עבודה זרה שיש בה דירה לכומרים, ואוצרות שיש בהן דירה, ושלש מחיצות שאין עליהן תקרה ומעזיבה, מה דינן עם העיר. ועיר ארוכה, מרובעת, עגולה, עשויה כמין גם או כקשת, מהיכן מודדין לה. ובאי זה חבל מודדין, וכמה שיעורו של חבל. והגיע לגיא או להר או לכותל כיצד מודד. ובמי סומכין במדידה, ומי נאמן להעיד על התחומין, ויתר פרטיה, מבוארים במסכתא הבנויה על זה והיא עירובין.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות. ועובר עליה והלך אפילו אמה אחת יותר משלש פרסאות, לוקה. וכן אם הלך אפילו אמה חוץ לאלפיים אמה סמוך לעיר, לוקה מכת מרדות דרבנן.
והרמב"ן ז"ל [בהשגותיו לספר המצוות] כתב, כי מה שאמר הרמב"ם ז"ל בספר המצוות שלו, דאיסור תחומין דאורייתא הוא ביותר מאלפיים אמה, וכן מה שאמר בחיבורו הגדול (משנה תורה פרק כ"ז מהלכות שבת הלכה א') שחזר מזה וכתב שהשיעור של תורה הוא שלש פרסאות. כי הכל טעות, שאין לנו איסור תחומין דאורייתא כלל, וכן מתבאר במקומות הרבה מן הגמרא שלנו שהיא גמרת בבל שאנו סומכין עליה בכל דברינו, והרבה הרב ראיותיו על זה במצוה שכ"א מן הלאוין. והוא יפרש אל יצא כמו אל יוציא, כמו שיש במסכת עירובין (דף יז ע"ב) מאן דמשמע ליה הכי.
אין עבודת הבירורים ביום השבת
שער המצוות לרב חיים ויטאל (פרשת בהר):
…ותחלה נודיעך ענין המלאכות מה הם. דע כי בתחילת האצילות נאצלו אותן שבעה מלכי אדום שמלכו ומתו ואח"כ נתקן עולם האצילות ואנו צריכים ע"י תפלותינו והמצות מעשיות אשר אנו עושים למטה לגרום זווג בזו"ן ואנו מעלים לאותם שבעה מלכים בסוד מ"ן אל נוקבא דז"א ואז הם מתחדשים ונתקנים וחוזרים להיות בסוד תחיית המתים ובכל יום ויום מתבררים ניצוצים וחלקים מהם מדרגה אחר מדרגה כפי כח תפלותינו ומעשינו בעת ההיא ועולים ומתחדשים וכך אנו עושים בכל יום תמיד עד גמר בירור המלכים אלו כל הטוב והקדושה שבהם ויתוקנו הכל והסיגים שהם הקליפות ישארו למטה בבחינת הרע ועליה' כתיב ובלע המות לנצח והרשעה כולה בעשן תכלה ואין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף ויתבררו כל בחינות אלו המלכים למטה ונמצא כי כל תפלות והמצות שאנו עושים בעולם הזה אינו אלא לברר וללבן אלו המלכים ולהחיותם ממיתתם כנזכר והנה בימי החול אז אנו מבררין את אלו המלכים ע"י המצות מעשיות שאנו מקיימים ע"י מלאכה מה שאין כן ביום השבת כמו שיתבאר…
נמצא כי המלאכות הם הוראות היות הדברים צריכים תיקון ע"י מעשינו למטה…
והנה דע שכל מיני המלאכות הם בעולם העשיה שהוא בעוה"ז הנקרא עולם המעשה…
ובזה נבא אל כוונתינו הנה בימי החול אז הותרו כל המלאכות כולם כי הם מוכרחות כדי לברר בחינ' המלכים כנז' אבל צריך שהמלאכות יהיו בהיתר ולא באיסור כי אז אדרב' יקלקלו את המלכים ומכ"ש שלא יתקנו וכל זה בענייני המלאכות שהם לצורך בירורי ענייני העוה"ז השפלים וכן כל מה שאנו מבררים לצורך ארבע עולמות אבי"ע ולצורך הנשמות כנ"ל הכל נעשה על ידינו בכח תפלתינו והמצות שאנו עושים ונמצא כי בימי החול אין המלכים אלו מתבררים כלל בשום בחינה אלא ע"י התפלות והמצות כנז' ולכן הותרו כל המלאכות לצורך בירור הדברים השפלים וגם נצטוינו בעשיית המצות והתפלות כדי לברר גם בחינת בירורין העליונים לבדם כנז'…
ולכן בימי החול יורדים העולמות העליונים למטה ממדריגתם ושם מתלבשים כדי לעזור ולסייע בענין בירור אלו המלכים והז' ספירות תחתונות דאצילות יורדים ומתלבשים בששת ימי המעשה לסייע בבירור הנז'. אבל אין כח בזה אלא בז"א לבד כי הוא הזכר והו' קצוות שבו הם הבוררין בששת ימי החול. אבל יום השבת אז הוא כנגד המלכות והיא אין בה כח לברר אלא אדרבא ע"י התיקון שנעשה בששת ימי החול ע"י ו' קצוות ז"א והבירור שבירר יש בה יכולת לעלות ביום הז' שכנגדה שהוא יום השבת למעלה ומתחבר עם ז"א שם למעלה כי גם ו"ק מתעלים שם ביום השבת באצילות ואין שם מה לברר כי הבירורין הם למטה בבי"ע שם טוב ורע (ועיין תו"ח דקנ"ב ע"ב) אמנם הם מזדווגים ומוציאין נשמות חדשות עליונות שאינם מבחינת בירור השבעה מלכים כמו בששת ימי החול…
אם כן נמצא כי אלו העליות של יום השבת לא שעולים למעלה ממדריגתם רק שמה שירדו בימי החול למטה ממקומם ביום השבת חוזרים לעלות אל מקומם הראשון ושם מזדווגים ומולידין נשמות חדשות והנה כי כיון שביום השבת אין שום בירור נעשה לכן כל המלאכות אפילו של אוכל נפש נאסרו בשבת כי כל עניינו הוא דבר חדש.
וזה סוד שיר חדש של יום השבת כמו שכתוב: "שירו לה' שיר חדש" שאנו אומרים אותו ביום השבת. וזה סוד איסור מלאכת הבירור ביום שבת לפי שאין בירור אוכל מתוך פסולת אשר בז' המלכים נעשה ביום שבת כי הכל אוכל גמור בלי פסולת. והם נשמות חדשות כנזכר.
ונמצא כי העושה מלאכה למטה ח"ו הוא כמטיל פגם למעלה שאף ביום השבת צריכים למעשה התחתונים ויש גרעון ח"ו בהם ואין הענין כן כי ביום השבת הכל נעשה מאליו כי הם נשמות חדשות כנזכר ולא עוד אלא שהעושה מלאכה בשבת גורם להוריד כחות הקדושה העליונה להתלבש למטה בימי החול וע"י כן החיצונים נמצאים בהם והנה החיצונים נקראים דרגא דמותא כנזכר ולכן "מחלליה מות יומת" מדה כנגד מדה כיון שגרם שתתחלל הקדושה ביום השבת ותתלבש בחול אשר החיצונים נמצאים שם והם נקראים עלמא דמותא.
גם בזה יתבאר ענין תחום שבת. כי הנה בימי החול הקדושה יורדת למטה כנזכר ואז היא סמוכה אל החיצונים אבל ביום השבת אשר יתעלו נהי"ם דעשיה לחג"ת דעשיה כנזכר בשער התפלות בקבלת שבת ונמצא מקום נה"י אלו דעשיה רקנים בסוד חלל פנוי בין הקדושה אל החיצונים, והמקום ההוא נקרא תחום שבת של אלפים אמה שהקדושה נסתלקה משם וגם הקליפות אינם יכולים לעלות עד שם כי יש בו עדיין רשימו של הקדושה ולכן באותו התחום יכול האדם לצאת כי אין שם קליפה כלל והם מרוחקים מן הקדושה שיעור הנזכר אבל בצאתו חוץ לתחום הזה הנה יוצא ממש אל מקום הקליפה וגורם כי גם רגלי האדם דעשייה שהם הנהי"ם שבו יצאו חוץ לתחום ויתחללו ח"ו בין הקליפות כנודע ונמצא שהנה"י הם הרגלים המהלכים על הקרקע שהיא המלכות.
[הובא שנית בשינויים בספר הליקוטים למהרח"ו פרשת בהר]השבת שולטת באדם עצמו
הרש"ר הירש (שם):
נמצא שאיסורי השבת כוללים לא רק את הפעילות היוצרת של האדם בהקשר לחפצים, אלא גם את האופן בו הוא מנהל את עצמו בנוגע לתחום הווייתו ועבודתו. השבת שולטת אפוא באדם עצמו, כדרך שהיא שולטת בעשיית מלאכתו אשר דרכה זוכה האדם בממשלה על עולמו. ואף על פי כן, איסור היציאה מהתחום אינו אלא בלאו ולא במיתה.
שיפנה לעונג שבת
ערוך השולחן (אורח חיים סימן שצז סעיף ד):
נראה דחכמים לא רצו שהאיש הישראלי ילך הרבה בשבת כבחול, ויתעסק יותר בעונג שבת ובתורה.
קישורים:
מקורות נוספים:
לקריאות והרחבות נוספות:
