שמות יג:
ז מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא-יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא-יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל-גְּבֻלֶךָ.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה ר:
הזהירנו שלא יראה חמץ בכל גבולנו שבעת ימים. והוא אמרו: "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך" (שמות יג, ו) "שבעת ימים", ואין אלו שני לאוין בשני ענינין אבל הם בענין אחד. ובביאור אמרו פתח הכתוב בחמץ וסיים בשאור לומר לך היינו חמץ היינו שאור, כלומר אין הפרש בין חמץ ושאור. ומי שעבר והניח חמץ ברשותו אינו חייב מלקות אלא אם כן לקח חמץ בפסח וקנאו שעשה בו מעשה. ולשון התוספתא המשייר חמץ בפסח והמקיים כלאי הכרם אינו לוקה.
ספר החינוך:
שלא יראה חמץ בכל מושבותינו כל שבעת ימי הפסח, שנאמר: "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך" שבעת ימים. ואין אלה שני לאוין בשני ענינים, אבל הם בענין אחד, כמו שאמרו ז"ל (ביצה ז ע"ב) פתח הכתוב בחמץ וסיים בשאור, לומר לך הוא חמץ הוא שאור, כלומר, אין הפרש בין החמץ עצמו ובין דבר המחמץ.
משרשי המצוה, מה שכתבנו בשאר מצוות הפסח.
דיניה מבוארים בפסחים (פרקים א-ג).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות.
ועובר עליה ולקח חמץ בפסח והניחו ברשותו, לוקה. אבל אם לא הוציאו מקודם הפסח מביתו אינו לוקה עליו לפי שאין בו מעשה. ואין לוקין עליו, כמו שאמרנו (מצוה ט).
עיקר מזונו של האדם
ספר הבתים (מצווה ר"א):
כונת אזהרות אלו, שהוזהרו הראיה והמציאה באסור חמץ, מה שאין כן בשאר האסורים. מאשר הוא מזון תמידי, וצריך הרחקה יתרה, ומפני זה לא באו אזהרות אלו אלא בחמץ, מפני שיש בו חשד האכילה, או שכחת היום כאשר החמץ שלו, אבל חמץ של אחרים מסיח דעתו ממנו גם בשאר ימות השנה, וכן כאשר בטל החמץ מלבו אינו עובר עליו, שאחר שבטלו, יזכור אסור אכילתו.
יבין שמועה לרשב״ץ (מאמר החמץ, פרק ג׳ אות א׳):
התורה החמירה באיסור חמץ יותר משאר איסורי חייבי לאוין, שחייבה עליו כרת כחלב ודם, ויותר מהם שאסור בהנאה כפגול ונותר, ויותר מהם שהזהירה עליו בלא יראה ולא ימצא. והטעם בזה, משום דלא בדילי אינשי מיניה ויבואו לאכלו. ונראה שזהו טעם האיסור, שהרי בחמץ של גבוה אמרינן (בפסחים ו ע"א) ״מבדל בדילי אינשי מניה שלא יבואו לידי מעילה״, ואף על פי שאיסורי נזיר לא בדילי אינשי מניה, בחמץ החמירה תורה שהוא באיסור כרת מה שאין כן באיסורי נזיר.
קישורים:
מקורות נוספים: