מח. שלא להכות אב ואם

שמות כא:

טו וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת.

ספר המצוות לרמב"ם לאו שיט:

הזהיר מהכות אב ואם. ולא התבארה גם כן אזהרה מבוארת מזה, אבל זכר העונש ואמר "ומכה אביו ואמו מות יומת" (שמות כא, טו). ולמדנו אזהרה למכה אביו על דרך שלמדנו אותה למקלל אביו, וזה כי כבר התבאר במצוה ש' שאנו מוזהרין על כל איש שלא להכותו ואביו בכלל.

ולשון מכילתא: "ומכה אביו ואמו וגו'", עונש שמענו, אזהרה מניין? תלמוד לומר "ארבעים יכנו לא יוסיף" (דברים כה, ג). והרי דברים קל וחומר, מה אם מי שמצווה להכותו הרי הוא מוזהר שלא להכותו, אביו ואמו שאינו מצווה להכותו אינו דין שיהא מוזהר שלא להכותו.

והעובר על לאו זה, כלומר שיכה אביו או אמו במזיד ויוציא מהם דם, הרי זה חייב חנק. והתבארו דיני מצוה זו בסוף סנהדרין.

הרמת יד על ההורים משולה להרמת יד על הא-ל

ספר החינוך

שלא יכה הבן האב והאם, ואפילו אם הם יכו אותו הכאה רבה, בכל זמן שלא ישאו נפשם להמיתו, שנאמר "ומכה אביו ואמו מות יומת" (שמות כא, טו). ואף על פי שלא הזהיר הכתוב בפירוש על זה שיאמר אל תכו האבות אלא שכתב ענש המכה אותם, ודרך הגמרא לעולם לשאל בענין כזה ולומר: ענש שמענו, אזהרה מנין? גם בזה יש לנו אזהרה, שהרי אנו מוזהרין (מכות ט.) על כל איש מישראל שלא להכותו, שכתוב במי שנתחיב מלקות "ארבעים יכנו לא יוסיף" (דברים כה, ג). וכל שכן למי שלא נתחייב, והאב בכלל ישראל הוא ואזהרתו מהכא. ואף על פי שלאו זה דלא יוסיף נחשב ללאו בפני עצמו, מכל מקום הרי כלל בידינו שכל שיש בו כרת או מיתה יש בו לאו חוץ מפסח ומילה, ובהכאת אב ואם הרי יש בו כרת בלא עדים ומיתה בעדים, ועל כן יש לנו לומר על כל פנים שנלמד האזהרה בו מקרא דלא יוסיף אחר שלא מצאנוה במקום אחר, ותהיה עקר האזהרה לישראל ובכללה נלמד למכה אב ואם.

וענין חיוב המיתה במכה אמרו זכרונם לברכה (סנהדרין פה:) שהוא כשהוציא מהם דם דוקא, מה שאין כן בשאר כל אדם, שאפילו הוציא מהן דם נתן לחיוב ממון.

משרשי המצוה ליסר הנבלים והמוסרים שהרימו יד במי שהביאם לעולם ברצון האל ועשה להם כמה טובות "ומלך במשפט יעמיד ארץ" (משלי כט, ד).

דיני המצוה כגון מכהו לאחר מיתה שפטור, והכהו על אזנו וחרשו שחיב מיתה שאי אפשר שלא תצא טפת דם בפנים, והעושה בו חברה לרפואה שפטור, ולכתחלה לא יעשה לו רפואה שמביאה לחברה אם אפשר על ידי אחר, ודין שתוקי (פ"ה מהל' ממרים הי"ד) שחייב על אמו ולא על אביו, ודין גר שהורתו שלא בקדשה שאין חיב בשניהן, ודין גר שאסור לו להכות אביו גוי [מ]דרבנן, ודין מי שהיו אביו ואמו רשעים גמורים מפרסמים שפטור על הכאתן עד שיעשו תשובה, אבל אסור הוא מכל מקום אפילו קדם תשובה, ולכל אין נעשה הבן שליח בית דין ליסר אביו חוץ ממסית, ויתר פרטיה בסוף סנהדרין.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות וטומטום ואנדרוגינוס. והעובר עליה והכה אותם הכאה שיש בה חבורה בעדים והתראה מיתתו בחנק, ובלא חבורה חייב עליהם כשאר כל אדם, שהמכה חברו הכאה שיש בה תשלומין שוה פרוטה משלם ואינו לוקה. ואם אין בה תשלומין של שוה פרוטה, לוקה ואינו משלם, שהלכה היא (כתובות לו:) אין אדם מת ומשלם, וכן אין לוקה ומשלם.


קישורים:

מקורות נוספים:

שתפו ברשתות החברתיות

יש לכם מה להוסיף בנושא? נשמח שתשלחו אלינו

לא נמצאו מאמרים קשורים
דילוג לתוכן