שמות כא:
כ וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת תַּחַת יָדוֹ נָקֹם יִנָּקֵם.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה רכו:
היא שצונו להרוג את העוברים על קצת המצות בסייף. והוא אמרו יתברך נקם ינקם. והנה נרמוז במצות לא תעשה על המצות שחייבין עליהן התזת הראש בסייף. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת סנהדרין.
ספר החינוך:
שנצטוינו להרוג העוברים על קצת מצוות התורה בסייף, וזה הדין נקרא לרבותינו ז"ל הרג, והיא מיתה קלה, ומכל מקום חנק קלה יותר ממנה. ואחד מן המומתים במיתה זו, המכה עבדו אפילו כנעני, והוא שמת תחת ידו, שנאמר: (שמות כא, כ') "נקום ינקם," ובא הפירוש שיהרג מכהו בסייף. כבר כתבתי למעלה שהרמב"ן ז"ל לא ימנה ארבע מיתות בית דין לארבע מצוות כמו הרמב"ם ז"ל.
משרשי מצוה זו, שרצה האל לעקור מתוך אומתו הקדושה רוע הלב והאכזריות הגדולה, ועל כן צוותה שכל מי שיגבר עליו כעס גדול כל כך שיכה הכאת מות עבדו שהוא בביתו ואין לו מושיע, שיומת העושה זה, אף על פי שהעבד קנין כספו ואיבד את ממונו במותו, אף על פי כן יהרג אחר שהגביר כעסו על נפשו כל כך, ודין ראוי וכשר הוא, משפטי ה' אמת צדקו יחדיו.
דיני המצוה, כגון דין יום או יומיים, ויתר פרטיה, מבוארים בבבא קמא (דף צ ע"א).
והעובר עליה ולא עשה בו דין, אם יש כח בידו ביטל עשה, ועונשו גדול, שגורם תקלות לבני אדם.
החרב נוקמת את המעבר על הברית עם ה'
טעמי המצוות לר' מנחפ הבבלי (מצוה טו):
להיות בית דין הורגין בסייף שנאמר "נקום ינקם" (כא, כ). טעם מצוה זו, לפי שישראל כרתו ברית עם יוצר כל לקיים התורה והמצוה, והעובר ברית, יענש בחרב נוקמת נקם ברית. זה שתרגם אונקלוס [איתדנא] (מדלא תרגם אתפרע, כמו בשאר מקומות) איתדון, כלומר נדון בשלו. וכל הנדונין מן המלכות בסייף על קדוש השם, הם כפרה על כל ישראל שעברו על ברית הדם אשר כרת עמם בחרב, והם ערבנים פרענים, רצה מזה גובה רצה מזה גובה, זה שאמר 'נקם ינקם'.
קישורים :
מקורות נוספים: