שמות יב
מו בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא-תוֹצִיא מִן-הַבַּיִת מִן-הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ-בוֹ.
ספר המצוות לרמב"ם לא תעשה קכג:
היא שהזהירנו מהוציא כלום מבשר הפסח ממקום החבורה לאכול, והוא אמרו יתעלה: "לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה". ולשון מכילתא (דרשב"י): "חוצה" חוץ למקום אכילתו. ומה שהוציא ממנו, אין מותר לאכלו והוא במדרגת הטריפה (דלקמן מצוה קפא). (והמוציא) [ובגמרא פסחים (פה ע"א) אמרו: המוציא בשר הפסח] מחבורה לחבורה, אף על פי שהוא בלא תעשה, טהור והאוכלו הרי זה בלא תעשה. ושם (פה ע"ב) אמרו: המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה, אינו חייב עד שיניח, 'הוצאה' כתיב בה כשבת. וכשהניחו אז חייב מלקות. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפרק שביעי מפסחים (פב – פו ע"ב) גם כן.
כדרך מלכים
ספר החינוך:
שלא להוציא מבשר הפסח ממקום החבורה. שנאמר: "לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה".
משרשי מצוה זו, מה שכתבנו, לזכר ניסי מצרים, ומפני שנעשינו אדונים, באה המצוה עליו שיהא נאכל במקום החבורה, ולא נוציאהו לחוץ. כדרך מלכי ארץ שכל המוכן להם נאכל בהיכלם ברוב עם שלהם. ודלת הארץ בעת יכינו סעודה גדולה, ישלחו ממנה לחוץ מנות לרעיהם לפי שהוא חדוש אצלם.
דיני המצוה, כגון מה דינו של בשר כשיצא חוץ, וההיקף שצריכה החבורה לעשות. ודין מחיצה שנפרצה בין החבורות, ויתר הפרטים, מבוארים בפסחים.
ונוהגת בזמן הבית, בזכרים ונקבות. ועובר עליה והוציא מן הבשר לחוץ, עבר על לאו, ולוקין עליו, והוא שיעשה בה עקירה מן הבית והנחה לחוץ, כדין הידוע בהוצאה של שבת.
אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מהעין
ריקאנטי על התורה (פרשת וארא, שמות יב, מו):
בבית אחד יאכל. כענין ומפתח אהל מועד לא תצאו והענין שתהיה הברכה מצויה שם כענין ונטל ברכאן בחשאי וידעת כי אין הברכה מצויה אלא בדבר הצנוע.
ועצם לא תשברו בו. הטעם כדי לחלוק כבוד למדת הדין וליחדה ייחוד שלם.
קישורים:
מקורות נוספים:
