שמות יב
מו בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא-תוֹצִיא מִן-הַבַּיִת מִן-הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ-בוֹ.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה קכא:
היא שהזהירנו משבור עצם מעצמות קרבן פסח והוא אמרו: "ועצם לא תשברו בו". ומי ששבר עצם מעצמיו לוקה. ובבאור אמרו (פסחים פד ע"א): השובר את העצם בפסח טהור, הרי זה לוקה.
לקבוע בנפשנו שאנו בני מלכים
ספר החינוך:
שלא לשבור עצם מכל עצמות הפסח, שנאמר: "ועצם לא תשברו בו".
משרשי המצוה, לזכור ניסי מצרים, כמו שכתבנו באחרות. וגם זה גזעו מן השורש הנזכר, שאין כבוד לבני מלכים ויועצי ארץ לגרר העצמות ולשברם ככלבים, לא יאות לעשות ככה כי אם לעניי העם הרעבים. ועל כן בתחלת בואנו להיות סגולת כל העמים ממלכת כהנים ועם קדוש, ובכל שנה ושנה באותו הזמן, ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו לה באותה שעה. ומתוך המעשה והדמיון שאנחנו עושין נקבע בנפשותינו הדבר לעולם.
ואל תחשוב בני לתפוש על דברי ולומר, ולמה זה יצוה אותנו השם יתברך לעשות כל אלה לזכרון אותו הנס, והלא בזכרון אחד יעלה הדבר במחשבתנו ולא ישכח מפי זרענו, כי לא מחכמה תתפשני על זה, ומחשבת הנער ישיאך לדבר כן. ועתה בני אם בינה שמעה זאת, והטה אזנך ושמע, אלמדך להועיל בתורה ובמצוות. דע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו. ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עושה בהם, אם טוב ואם רע, ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים, חפץ בתורה ובמצות, אם אולי יעסק תמיד בדברים של דופי, כאילו תאמר דרך משל, שהכריחו המלך ומינהו באומנות רעה, באמת אם כל עסקו תמיד כל היום באותו אומנות, ישוב לזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור, כי ידוע הדבר ואמת, שכל אדם נפעל כפי פעולותיו, כמו שאמרנו.
ועל כן אמרו חכמים זכרונם לברכה (מכות כג ע"ב) רצה המקום לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות, כדי להתפיס בהן כל מחשבותינו ולהיות בהן כל עסקינו, להטיב לנו באחריתנו, כי מתוך הפעולות הטובות אנחנו נפעלים להיות טובים וזוכים לחיי עד. ורמזו זכרונם לברכה על זה באמרם (מנחות מג ע"ב): כל מי שיש לו מזוזה בפתחו וציצית בבגדו ותפלין בראשו, מובטח לו שלא יחטא, לפי שאלו מצות תמידיות ונפעל בהן תמיד.
לכן אתה, ראה גם ראה, מה מלאכתך ועסקיך כי אחריהם תמשך ואתה לא תמשכם. ואל יבטיחך יצרך לומר, אחרי היות לבי שלם ותמים באמונת אלהים, מה הפסד יש כי אתענג לפעמים בתענוגי אנשים לשבת בשווקים וברחובות, להתלוצץ עם הלצים ולדבר צחות, וכיוצא באלו הדברים שאין מביאין עליהם אשמות וחטאות, הלא גם לי לבב כמוהם, קטני עבה ממתניהם, ומדוע ימשכוני הם אחריהם. אל בני, השמר מפניהם פן תלכד ברשתם, רבים שתו מתוך כך כוס תרעלתם, ואתה את נפשך תציל. ואחר דעתך זה, אל יקשה עליך מעתה ריבוי המצוות בענין זכירת ניסי מצרים, שהן עמוד גדול בתורתנו, כי ברבות עסקינו בהם נתפעל אל הדבר, כמו שאמרנו.
דיני המצוה, כגון שובר עצם ממנו אפילו אחר זמן אכילתו, ודין אם יש כזית בשר עליו מה דינו, ודין הסחוסים וגידים הרכים שסופן להתקשות, ויתר פרטיה, מבוארים בפסחים.
ונוהגת בזכרים ונקבות, בזמן הבית. ועובר עליה ושבר עצם בפסח טהור – לוקה.
לסמל על אחדות ה' ועמו
גבורות ה' למהר"ל מפראג ('הלכות פסח בקצרה' בסוף הספר):
הפסח, בזמן שבית המקדש קיים בי"ד (בניסן) צריך לשחוט בין הערבים לשם פסח ושלא לשמו פסול, ויהיה שה תמים בן שנה, זריקת דמו ואמוריו על המזבח, ונאכל בלילה למי שנמנה עליו קודם שחיטה, ואינו נאכל כי אם צלי אש על ראשו ועל כרעיו ועל קרבו, ואסור לאכול ממנו נא ומבושל, ואסור לערל ומשומד, ואסור לשבור עצם ממנו, ואסור לאכול אותו בשתי בתים, ומצותו לאכול אותו על מצות ומרורים.
והכתוב נתן טעם לפסח: "אשר פסח ה' על בתי בני ישראל במצרים" (שמות יב, כז) רוצה לומר, שהכה בכורי מצרים ובתינו הציל, וזה מורה כי ישראל הם להקדוש ברוך הוא, שאין אחד מכה ומפסיד דבר שהוא שלו, ובזה אנו עבדים לו ועובדים אל השם יתברך בעבודתו שהוא הקרבת הפסח, כעבד שהוא עובד לרבו. והלקיחה שלקח השם יתברך ישראל, היא מפני שהוא יתברך אחד בוחר בעם מיוחד ולא ברבוי האומות, שכשם שהוא אחד בוחר בעם אחד, ולכך הקרבת הקרבן הזה מעם אחד אל השם יתברך שהוא אחד.
ושחיטת קרבן זה בין הערבים – הוא זמן מיוחד לעצמו, כיון שהתחיל לערוב ויום של אחריו עדיין לא בא, והנה זה הזמן שהוא בין הערביים, אינו שייך לגמרי ליום שלפניו, ואינו שייך לגמרי ליום של אחריו ולכך הזמן הוא מיוחד ובו ראוי שחיטת פסח אל מי שהוא אחד.
ויהיה נשחט לשם פסח – שצריך ליחד הקרבן אליו ולשחוט לשמו, כי ראוי ליחדו לו ולא יצטרף עמו דבר אחר, שהקרבן הזה הוא אל השם יתברך במה שהוא אחד.
ואינו נאכל אלא למנויו – שצריך האדם ליחד אליו הקרבן שיהיה עבודתו ביחוד שהוא אל השם יתברך שהוא מיוחד מן עם אשר הם מיוחדים בעבודתו.
ואינו נאכל כי אם צלי אש – כי כאשר נצלה נעשה הבשר אחד שיצא הרוטב ונתקשר הבשר ונעשה אחד
ואסור לאכול הפסח נא ומבושל – שהמבושל וכן נא הפך זה שאינו אחד שאדרבה על ידי הרוטב מפרר ומתחלק הבשר.
ודוקא שה תמים בן שנה – כי השה בפרט לדקותו היא יותר אחד שכל דבר דק הוא אחד ביותר, ואם הוא בן שתים, שניו הם מחולקים וגופו גם כן מחולק, כי דוקא הדבר הדק אינו מתחלק.
ואסור לאכול ממנו ערל ומשומד – כי המשומד עובד עבודה זרה יוצא מן אחדותו יתברך וישראל הם עם אחד במילה ובפריעה והמילה ברית יחיד לכן לא יאכל ממנו הערל.
ומצותו לאכול אותו על קרבו ועל כרעיו – הכל כאחד שלא יתחלק כי עבודתו למי שהוא אחד.
ואסור לשבור עצם בפסח – שלא יהיה נחלק העצם שהוא יסוד בנינו שעליו נסמך לא יהיה מחולק, כי דבר זה הוא חלוק גמור אשר אין ראוי בקרבן זה.
ומצותו לאכול אותו בלילה – כי מצד עצמינו ההעדר והחושך, רק כי הקיום לנו בו יתברך, ולכך המצרים קבלו הפסד והעדר בלילה, ואנחנו מצד השם יתברך בא לנו הקיום ולא נתן המשחית לבא אל בתינו.
ואינו נאכל רק בבית אחד – כל זה שתהיה העבודה מיוחדת ולא תהיה מחולקת.
ונאכל על מצות ומרורים – גם זה מפני שאשר אליו העבודה הוא אחד לגמרי ומי שהוא אחד גמור יש בו כח על שני הפכים מפני שהוא כולל הכל, ולכך נאכל הפסח על מצה ומרור, המצה הוא בשביל החירות, המרור הוא בשביל השעבוד, כמו שיתבאר בסמוך והם שני דברים הפכים, שמפני שהוא אחד גמור, הוא המוחץ והוא הרופא וממנו שני הפכים דבר זה מצות פסח שנאכל על מצות ומרורים.
ביזיון וביטול אלילי מצרים
ספר הזוהר (חלק ב' עמוד מא ע"ב):
מַה כְּתִיב וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ, לְאַחֲזָאָה בֵּיהּ קְלָנָא, וּבְכָל אִינּוּן טַעֲוָון דְּמִצְרָאֵי. דְּהָא גַּרְמִין הֲווֹ רָמָאן בְּשׁוּקָא, וְאָתוּ כַּלְבֵּי וַהֲווּ גָּרְרֵי לוֹן מֵאֲתָר לַאֲתָר, וְדָא קַשְׁיָא לוֹן מִכֹּלָּא, דְּהָא גַּרְמֵי אִינּוּן תִּקּוּנָא דְּגוּפָא, וְדָמִי לְגַוְונָא אַחֲרָא, וְיִשְׂרָאֵל רָמָאן לוֹן בְּשׁוּקָא אוֹרַח קְלָנָא, וְעַל דָּא כְּתִיב וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ, אַתּוּן לָא תִּשְׁבְּרוּן, אֲבָל כַּלְבֵּי הֲווֹ אַתְיָין וּמְתַבְּרִין לֵיהּ.
[מַה כָּתוּב? וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ, לְהַרְאוֹת בּוֹ קָלוֹן, וּבְכָל אוֹתָם אֱלִילֵי מִצְרַיִם. שֶׁהֲרֵי הָיוּ זוֹרְקִים בַּשּׁוּק אֶת הָעֲצָמוֹת שֶׁלּוֹ, וּבָאוּ הַכְּלָבִים וְגָרְרוּ אוֹתָם מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְזֶה הָיָה קָשֶׁה לָהֶם מֵהַכֹּל, שֶׁהֲרֵי הָעֲצָמוֹת הֵן תִּקּוּן הַגּוּף, וְדוֹמִים לְגָוֶן אַחֵר, וְיִשְׂרָאֵל זָרְקוּ אוֹתָם לַשּׁוּק בְּדֶרֶךְ קָלוֹן, וְלָכֵן כָּתוּב וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ. אַתֶּם לֹא תִשְׁבְּרוּ, אֲבָל הַכְּלָבִים הָיוּ בָּאִים וּמְשַׁבְּרִים אוֹתוֹ.]תּוּ, מִצְרָאֵי הֲווֹ אַתְיָין לְבָתַר, וַהֲווּ חָמָאן אִינּוּן גַּרְמֵי דַּהֲווֹ נַטְלֵי כַּלְבֵּי מֵאֲתָר לַאֲתָר, וּמַדְקָן לוֹן, וַהֲווּ מִצְרָאֵי טָמְנִי לוֹן גּוֹ עַפְרָא, בְּגִין כַּלְבֵּי דְּלָא יִשְׁכְּחוּן לוֹן, וְדָא אִיהוּ בִּטּוּלָה דְּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, יַתִּיר, מִסִּטְרָא דִּלְהוֹן. וּבְדָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתְּלַק בִּיקָרֵיהּ, וְאִתְכַּפְיָין כָּל חֵילִין אַחֲרָנִין, דְּהָא כְּדֵין אִתְכַּפְיָין יַתִּיר, כַּד בָּטִילוּ אִשְׁתְּכַח מִסִּטְרָא דִּלְהוֹן, וְעַל דָּא יִשְׂרָאֵל לָא מְבַטְּלֵי לוֹן, דִּכְתִּיב וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ.
[עוֹד, הַמִּצְרִים הָיוּ בָּאִים אַחַר כָּךְ וְהָיוּ רוֹאִים אוֹתָם עַצְמוֹת שֶׁהָיוּ לוֹקְחִים הַכְּלָבִים מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְשׁוֹבְרִים אוֹתָם, וְהָיוּ הַמִּצְרִים טוֹמְנִים אוֹתָם בֶּעָפָר, כְּדֵי שֶׁהַכְּלָבִים לֹא יִמְצְאוּ אוֹתָם, וְזֶהוּ בִּטּוּל שֶׁל עוֹבְדֵי כוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת יוֹתֵר מֵהַצַּד שֶׁלָּהֶם. וּבָזֶה הִתְעַלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וְנִכְפּוּ כָּל הַכֹּחוֹת הָאֲחֵרִים, שֶׁהֲרֵי אָז נִכְפּוּ יוֹתֵר, כְּשֶׁהַבִּטּוּל נִמְצָא מֵהַצַּד שֶׁלָּהֶם, וְלָכֵן יִשְׂרָאֵל לֹא בִטְּלוּ אוֹתָם, שֶׁכָּתוּב וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ.]ישראל עם נצחי
מנחם ציון לרבי מנחם מנדל מרמינוב (סעודת ליל שבת פרשת בא "נפלאות" תקס"ז):
ועצם לא תשברו בו. אמת נכון הדבר שכל חקה היא בלא טעם, ואולם אף בפרה אדומה מצינו במדרשים ופיוטים שחקרו חז"ל לתת בה טעם, כי כשנרגיש טעם במצות בלתי ספק שנעשנה בתשוקה יתירה מאשר לא נדע תכלית עשייתם, על כן אמרתי לתת טעם למצוה זו…
והנה כל הנפשות נקראו בדרך כלל בשם אדם, כמו שיש באדם דם ובשר גידים ועצמות ועור, ולאחר המיתה יתפרדו היסודות נרקב ונכלה הכל ונתבלה, רק וזולת העצמות שקיימין, שהם לשון עצמיות, לפי שהם עיקר בנין האדם בתחייתו אח"כ, כמו כן בכלל האומות ישנם כמה מיני בחינות, יש מהם בחינת עור או בשר או דם וגידים, אבל הישראל הם בחינת עצמות שכל האומות יתבלו והם יעמדו לעד. וזהו שצונו על הפסח שהוא הדבור לעשות עמו ככל חקותיו ומשפטיו כצלי אש, ועם כל זה אסור לשבור בו עצם שאסור לדבר על שום אחד מישראל. ולזה אמרו חז"ל [פסחים צא.] אין שוחטין הפסח על היחיד, שהיחיד אין לו עם מי לדבר.
קישורים:
מקורות נוספים:
