שמות יב:
מז כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אֹתוֹ.
מח וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיהוָה הִמּוֹל לוֹ כָל-זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל-עָרֵל לֹא-יֹאכַל בּוֹ.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה קכז:
היא שהזהיר הערל מאכול הפסח והוא אמרו יתעלה: "וכל ערל לא יאכל בו". ומי שאכל והוא ערל, לוקה.
ספר החינוך:
שלא יאכל הערל מן הפסח, שנאמר: "וכל ערל לא יאכל בו", והוא הערל שמתו אחיו מחמת מילה, ואין צריך לומר משומד לערלות. ובו הוא דאינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור, וכן תושב ושכיר גם כן.
משרשי מצוה זו, מה שכתבנו בתושב ושכיר.
דיני המצוה, כגון מילת בניו ועבדיו אם מעכבין אותו לשחוט ולאכול הפסח, ויתר פרטיה, בפסחים (צו ע"א, ויבמות פרק ח'). ונוהגת בזמן הבית. ועובר עליה, כגון ערל שאכל כזית ממנו, לוקה.
מצות מילה היתה תנאי לשחיטת הפסח במצרים
מורה נבוכים (חלק ג, פרק מו):
ואמנם היותו אסור לערלים כבר בארוהו החכמים ז"ל, שאמרו הם בטלו מצות מילה כשארך עמדם במצרים להדמות למצריים, וכאשר צווה במצות הפסח והותנה בו שלא ישחט אלא אחר מילת עצמו ובניו ובני ביתו ואז "יקרב לעשותו" – מלו כולם, והיה דם מילה מתערב בדם הפסח לרוב הנמולים, כמו שזכרו. ואל זה רמז באמרו "מתבוססת בדמיך – דם הפסח ודם המילה".
הערלה מעכבת את הדבקות בשכינה
ריקאנטי (שמות יב, מח):
הנה מילת זכריו ועבדיו מעכבתו מלאכול הפסח. הטעם, כי בעוד כוחות הטומאה והערלה עליו אינו ראוי לידבק בשכינה, ובהגלות אות ברית קודש אז השכינה יונקת ממקום טהרה, וכבר רמזנו זה, וזה טעם "וכל ערל לא יאכל בו".
[טעם זה מופיע גם בפירוש מנחם הבבלי (מצוה לא תעשה י'), בשל"ה (חלק ג, פרשת בא), ובשם משמואל (שמות יב, מח)]
ישראל למעלה מן הטבע
דרך פקודיך (לא תעשה יז, חלק המחשבה, אות ב):
טעם המצוה, נראה לי לפי מה שכתבתי (מצוה ו, חלק המחשבה ג) שענין הפסח שהוא טלה בכור המזלות, להורות אשר כל ענינים הטבעיים (הנתונים תחת טבע המזלות) הם כפופים לישראל אשר הנהגתם וענייניהם (בהשגחת השם יתברך) היא למעלה מן הטבע (כאשר הנהגתם על פי התורה המוציאתם לגמרי מן הטבע).
והנה בשביל זה נצטוו ישראל גם כן מצות מילה במקום צמיחת התולדה, הגם שנולדה הערלה בטבע הבריאה, תולדות ישראל למעלה מן הטבע… ואם כן מי שאינו מהול, הוא עדיין אינו שלם, כי הוא תחת הטבע עדיין, על כן לא יאכל בשר הפסח עדיין, הבן הדברים.
וגם כן מילת בניו ועבדיו וטבילת שפחותיו שלא נכנסו עדיין תחת הנהגת התורה הנתונה מהמשגיח והכל יכול על הטבע, מעכבתו מלאכול הפסח. בין והתבונן הדברים וינעמו לחיכך.
אחדות ישראל
באר משה (אפשטיין, פרשת בא):
בא וראה ששלימות קרבן פסח הייתה באמצעות האחדות שבישראל, שהרי השה רומז על כך, כמו שכתוב (מכילתא שמות יט, ו): המשילן כשה, מה שה זו כשהיא לוקה מאחת מחבריה כולן מרגישין, כך ישראל אם נהרג אחד מהן כולם מרגישים ומצטערים.
והנה מצותו היא: ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו, ואמרו (תוספתא פסחים פ"ח, ה"ז): רבי שמעון אומר, אומר אני אף בפסח דורות כן, וכל כך למה כדי שלא יניח אדם שכינו הקרוב אל ביתו, וילך ויעשה את פסחו אצל חברו, לקיים מה שנאמר (משלי כז, י) טוב שכן קרוב מאח רחוק, הרי שכבר בתחילת לקיחתו מורה הוא על קירוב לבבות בישראל.
ותראה שאמרו (תנא דבי אליהו רבה פכ"ג) יוצאי מצרים מצוה אחת הייתה בידם, והיתה נוח לפני הקב"ה יותר מן כמה מצוות שלנו, ומהי המצוה הזאת שהיה בידם, שעשו כולם אגודה אחת וכרתו ברית לגמול חסד זה עם זה, ושמרו ברית המילה שהוא ברית אברהם יצחק ויעקב. והנה כשם שברית מילה קרויה על שם אברהם אבינו (שבת קלז, ע"ב) כך גם ברית זו של עשיית חסד קרויה על שמו (כתובות ח', ב') אחינו בני ישראל, גומלי חסדים בני גומלי חסדים, המחזיקים בבריתו של אברהם אבינו. ולכן אמרו (ויקרא רבה, פרק לו) אם ראיתה זכות אבות שמטה וכו' לך והטפל בחסדים, כי בכחו של החסד לעורר זכות אבות מחדש.
וזה שמצינו (מכילתא בפרשתינו) נתן להם ב' מצוות דם פסח ודם מילה כדי שייגאלו, שנאמר (יחזקאל טז, ו) ואומר לך בדמיך חיי, ואומר לך בדמיך חיי, כי מלבד המסירות נפש שהייתה להם בקיום שתי המצוות, פסח – שסיכנו את עצמם, שהרי השה היה הע"ז של מצרים כדכתיב: הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו, ומילה – כמ"ש (גיטין נ"ז, ב') עה"כ (תהילים מ"ד, כ"ג): כי עליך הורגנו כל היום – זו מילה, הרי מורים הם על האחדות פסח – (כנ"ל), ומילה הקרויה ברית – כוללת גם עשיית חסד כמבואר. ולכן אמרו (ירושלמי פסחים פ"ג) על המשנה: ההולך לשחוט פסחו ולמול בנו ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו – בא וראה מה גדול השלום, שהוקש לשני דברים שחייבין עליו כרת, מילת בנו ושחיטת פסחו, ולמה דייקא כאן הקישו את זה, אך באמת רמזו כי פסח ומילה אף הם קשורים באחדות ושלום, ולפיכך הקישו סעודת אירוסין שיסודה שלום אליהם, ובגלל זה נגאלו בזכות דם פסח ודם מילה, המורים על שלום שעל ידי זה הקב"ה מתעלה.
ולפיכך נאמר בפסח: וכל ערל לא יאכל בו, וכן: כל בן נכר לא יאכל בו, לפי שהפסח מורה על אחדות הקשורה בברית, והברית היא הבדלה בגוף בין ישראל לעמים כמ"ש ה"חינוך" (מצוה ב) "לפי שרצה השי"ת לקבוע בעם אשר הבדיל להיות נקרא על שמו אות קבוע בגופם, להבדילם בשאר העמים בצורת גופם, כמו שהם מובדלים מהם בצורת נפשותם אשר מוצאם ומובאם אינו שווה", (ועיין תוספות עבודה זרה ה ע"א, בד"ה אין בן דוד בא, "ואומר הר"ר אלחנן דנשמות של ישראל ושל עובדי כוכבים אינם בגוף אחד"), נמצא שהערל והבן נכר אינם בכלל האחדות, וממילא אין להם שייכות לקרבן פסח.
קישורים:
מקורות נוספים:
הרב שאול ישראלי, "מילת הזכרים כמעכבת באכילת הפסח", הוצאת ארץ חמדה, תש"ס (2000).
'גבורות ה', למהר"ל מפראג, הלכות פסח בקצרה.
לקריאות והרחבות נוספות: