שמות יב:
מז כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אֹתוֹ.
מח וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיהוָה הִמּוֹל לוֹ כָל-זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל-עָרֵל לֹא-יֹאכַל בּוֹ.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה קכז:
היא שהזהיר הערל מאכול הפסח והוא אמרו יתעלה: "וכל ערל לא יאכל בו". ומי שאכל והוא ערל, לוקה.
ספר החינוך:
שלא יאכל הערל מן הפסח, שנאמר: "וכל ערל לא יאכל בו", והוא הערל שמתו אחיו מחמת מילה, ואין צריך לומר משומד לערלות. ובו הוא דאינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור, וכן תושב ושכיר גם כן.
משרשי מצוה זו, מה שכתבנו בתושב ושכיר.
דיני המצוה, כגון מילת בניו ועבדיו אם מעכבין אותו לשחוט ולאכול הפסח, ויתר פרטיה, בפסחים (צו ע"א, ויבמות פרק ח'). ונוהגת בזמן הבית. ועובר עליה, כגון ערל שאכל כזית ממנו, לוקה.
דבקות בשכינה
שם משמואל (פרשת וארא, שמות יב, מח):
המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו. הנה מילת זכריו ועבדיו מעכבתו מלאכול הפסח הטעם כי בעוד כחות הטומאה והערלה עליו אינו ראוי לידבק בשכינה. ובהגלות אות ברית קודש אז השכינה יונקת ממקום טהרה וכבר רמזנו זה וזה טעם וכל ערל לא יאכל בו.
קישורים:
מקורות נוספים:
