שמות כ:
ה לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא -פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים לְשֹׂנְא
ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה ו:
שהזהירנו מעבוד ע"ז אפילו זולת הארבעה מינין הקדומים, אבל בתנאי שתהיה העבודה כדרכה, רוצה לומר שיעבוד אותה במה שהוא דרך אותו הנעבד שיעבד בו, כמו שיפעור עצמו לפעור או יזרוק אבן למרקוליס. והוא אמרו יתעלה באזהרה מזה: "לא תעבדם."
ולשון מכילתא "לא תשתחוה להם ולא תעבדם" לחייב על העבודה בפני עצמה, ולכן מי שיזרוק אבן לפעור או יפעור למרקוליס אין זה חייב כי אין זה דרך עבודתה מפני אמרו יתברך איכה יעבדו וגו' והעובר על לאו זה חייב במזיד סקילה וכרת ובשוגג קרבן. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת סנהדרין (דף סד ע"ב) ושם אמרו שלש כריתות לעבודה זרה אחת כדרכה ואחת שלא כדרכה ואחת למולך, רוצה לומר כי מי שיעבוד אי זה ע"ז שיהיה באחת מן העבודות הנה הוא חייב כרת ובתנאי שיעבוד אותה כדרכה, כלומר בדבר שדרכה שתעבד בו כמו פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס ומעביר שערו לכמוש. וכן מי שעבד באחת מארבע עבודות לאיזה נעבד שיהיה מהם הנה הוא חייב כרת ואף על פי שאין דרך עבודתה בכך כמו אילו הקריב לפעור או השתחווה למרקוליס, וזהו שלא כדרכה, והכרת השלישית במי שהעביר מזרעו למולך כמו שאבאר.
ספר החינוך:
שלא נעבוד שום עבודה זרה בעולם בדברים שדרכה שעובדים אותה המאמינים בה, ואף על פי שאין עבודתה באחת מארבע עבודות שאמרנו למעלה, מכיון שעבדה במה שדרכה להעבד חייב, ואף על פי שעבודתה דרך בזיון, כגון הפוער לפעור וזורק אבן למרקוליס ומעביר שערו לכמוש, שנאמר: (שמות כ', ה') "ולא תעבדם," כלומר במה שדרכן להעבד אי זו עבודה שתהיה.
שרשה ידוע.
דיניה, כגון מי שעובדה דרך עבודתה לכוונת בזיון מה דינו, ושאר פרטיה מבוארים במסכת עבודה זרה
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות.
ועובר עליה במזיד ויש עדים נסקל, ומבואר דין זה גם כן בפרק שביעי מסנהדרין (דף ס ע"ב).
שתי מצוות אלו שימנה הרמב"ם ז"ל, שהן השתחואה לעבודה זרה וכן שלא לעבדה במה שדרכה לעבדה, יכללם הרמב"ן ז"ל בלאו דלא יהיה לך. כמו שכתבנו למעלה [מצוה כ"ז], נמצא שיסלק שתי מצוות בכאן מחשבונו של הרמב"ם ז"ל.
קישורים :
מקורות נוספים:
