שמות כ:
יב לֹא תִרְצח לֹא תִנְאף לֹא תִגְנֹב לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה רפה:
הזהיר מהעיד עדות שקר. והוא אמרו "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר", ונכפל זה במקום אחר ובלשון אחר והוא עד שוא, והעובר על לאו זה כבר גזרה עליו התורה ואמרה ועשיתם לו כאשר זמם. ולשון מכילתא לא תענה ברעך אזהרה לעדים זוממין, ובזה הלאו גם כן מלקות כמו שהתבאר בריש מכות (ב ע"ב).
השקר מאוס ומביא לחורבן הישוב
ספר החינוך:
שלא להעיד עדות שקר, שנאמר (שמות כ, יג): "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר", ונכפלה במקום אחר בלאו אחר עד שוא.
שרש מצוה זו נגלה, כי השקר נמאס ונאלח לעין כל משכיל, גם כי בעדות אמת העולם עומד, שכל דברי ריבות בני אדם מתבטלים בעדות אנשים. ואם כן עדות שקר סבה לחרבן הישוב.
דיני המצוה, כגון ממי מקבלין עדות (רמב"ם עדות ט, א) וממי אין מקבלין, ובמה יפסלו בני אדם להעיד, וכיצד קבלת העדות, וכי יש בני אדם שאין מעדין לכל אדם מרב מעלתן, ודרישת העדות והחקירה, והחלקין שבין עדות ממון לעדות נפשות, והחלוק שבין דרישה לבדיקה, והחלוק שבין עדות בשטר לבעל פה, ויתר רבי פרטיה מבוארין בסנהדרין ובמקומות בגמרא סנהדרין (יח ע"א, לב ע"א, מב ע"א).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנקבות, שאין הנשים בתורת עדות, שהעדות צריך כיון וישוב הדעת הרבה. והעובר על לאו זה והעיד עדות שקר בחבירו, שם הכתוב (דברים יט, יט) גבול ענשו לעשות לו כאשר חשב לעשות לחבירו, ויש בו מלקות (מכות ב ע"א) כמו כן. ושם בסנהדרין גם כן מתבאר.
הופכיות השקר והאמת יוצרת סתירה פנימית
ספר האמונות והדעות (מאמר ג):
ומן החכמה אך מראשיתיה, דבר צדק ועזוב הכזב, כי הצדק הוא האמירה על הדבר כאשר הוא ובענינו, והכזב הוא האמירה על הדבר לא כאשר הוא, ולא בענינו, וכאשר יפול החוש עליו, וימצאנו בתכונה מהתכונות, ותליץ עליו הנפש בהפך בתכונת זולתה, מקבילות שני התכונות בנפש ומתהפכות, ותשער מהמנעם כדבר נכרי.
קישורים:
מקורות נוספים:
