שמות כג:
יא וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן-תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה קלד:
היא שצונו להפקיר כל מה שתצמח הארץ בשנת השמיטה והתיר צמחת קרקעותינו כלם לכל אדם, והוא אמרו יתברך (שמות כג, יא): "והשביעית תשמטנה ונטשתה". ולשון מכילתא והלא הכרם והזית בכלל היו ולמה יצאו? להקיש אליהם, מה כרם מיוחד שהוא בעשה ועוברים עליו בלא תעשה, אף כל שהוא בעשה עוברים עליו בלא תעשה. וענין זה המאמר מה שאספר, וזה שאמר (שמות כג, יא): "והשביעית תשמטנה ונטשתה" כולל מה שיצמח מן הארץ בשנה השביעית מן התאנים והענבים והזיתים ואפרסקין ורמונים והחטה והשעורה וזולת זה, הנה הודיע שהשמטות הכל מצות עשה ואחר כך פרט ואמר (שמות כג, יא): "כן תעשה לכרמך" וגו' וזה בכלל כל מה שיצמח מן הארץ. ואמנם בא זה הצווי בכרם וזית לבד בעבור שבא בכתוב אזהרה ביחוד מלאסוף תבואת הכרם והוא אמרו (ויקרא כה, ה): "וענבי נזיריך לא תבצור", וכמו שהכרם שהפקרו מצות עשה הנה מניעתו בלא תעשה כן הזית כל מה שיצמח בשנה שביעית שהתבאר שהפקרו בעשה הנח מניעתו בלא תעשה ודין הזית ודין שאר פירות אחד. הנה התבאר מכל מה שקדם שהשמטת גדולי שביעית מצות עשה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת שביעית, וגם כן אינה נוהגת ואינה חובה מן התורה אלא לפירות ארץ ישראל בלבד. (הלכות שמטה ויובל פ"ד).
ללמדנו שיש בורא לעולם
ספר החינוך:
להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה השביעית שהיא נקראת מפני המעשה הזה שנתחיבנו בה שנת השמטה. ויזכה בפרותיה כל הרוצה לזכות, שנאמר: "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן-תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ". ולשון מכילתא: "והלא הכרם והזית בכלל היה", כלומר שראש הפסוק שאמר 'תשמטנה ונטשתה' יכלל כל מה שיצמח בארץ, בין פרות אילן או פרות אדמה, ולמה פרט הכתוב שני אלה? להקיש לכרם שאר מיני אילן, ללמד שכמו שיש בכרם עשה ולא תעשה, שהרי בפרוש נכתב עליו: "ואת ענבי נזירך לא תבצר", כמו כן כל שאר האילן יש בהן עשה ולא תעשה. ולפיכך פרט כרם וזית, ללמד על ענין זה, כי כונת הכתוב דלאו דוקא כרם וזית לבד, אלא הוא הדין לכל שאר פרות האילן, אלא שהזכיר אחד מהם והוא מלמד לכלן שזה מן המדות שהתורה נדרשת בהם. ומצוה זו שהיא להפקיר כל פרותיה והמצוה האחרת שצונו האל לשבת בה, כמו שכתוב בכי תשא (שמות לד, כא) בחריש ובקציר תשבת, קשר אחד להן.
משרשי המצוה, לקבע בלבנו ולציר ציור חזק במחשבתנו ענין חדוש העולם כי (שמות כ, יא) ששת ימים עשה יי את השמים ואת הארץ וביום השביעי שלא ברא דבר, הכתיב מנוחה על עצמו. ולמען הסיר ולעקר ולשרש מרעיוננו דבר הקדמות אשר יאמינו הכופרים בתורה ובו יהרסו כל פנותיה ויפרצו חומותיה, באה חובה עלינו להוציא כל זמננו יום יום ושנה שנה על דבר זה למנות שש שנים ולשבת בשביעית, ובכן לא תפרד לעולם הענין מבין עינינו תמיד, והוא כענין שאנו מונין ימי השבוע בששת ימי עבודה והשביעי יום מנוחה. ולכן צוה ברוך הוא להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו מלבד השביתה בה כדי שיזכר האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפרות בכל שנה ושנה לא בכחה וסגלתה תוציא אותם, כי יש אדון עליה ועל אדוניה, וכשהוא חפץ מצוה עליו להפקירם.
הרגל במידת הוותרנות
ועוד יש תועלת, נמצא בדבר לקנות בזה מדת הותרנות, כי אין נדיב כנותן מבלי תקוה אל הגמול.
פרנסה משמים – להוסיף בביטחון בה'
ועוד יש תועלת אחר[ת] נמצא בזה שיוסיף האדם בטחון בשם יתברך, כי כל המוצא עם לבבו לתת ולהפקיר לעולם כל גדולי קרקעותיו ונחלת אבותיו הגדלים בכל שנה אחת ומלמד בכך הוא וכל המשפחה כל ימיו, לא תחזק בו לעולם מדת הכילות הרבה ולא מעוט הבטחון.
מדיני המצוה, מה הן הדברים מעבודות הארץ שהן לנו בחיוב שביתה זו מן התורה, כגון זריעה, זמירה, קצירה, בצירה, ואשר הן אסורות מדרבנן, כגון מזבל וחופר, ועבודות שבאילן כגון חותך ממנו יבלת, פורק ממנו עלין או בדין יבשים, מאבק באבק, או מעשן תחתיו להמית התולעת, סך הנטיעות, קוטם, או מפסג האילנות, ומה שהתירו לעשות כגון סוקרין בסקרא, ועודר תחת הגפנים, ודין עבודת בית השלחין, ושלא יעשה אשפה בתוך שדהו עד שיעבר זמן הזבול ואחר כך שתהא גדולה ולא יהא נראה כמזבל, ושעוריה ממאה וחמשים סאה זבל ולמעלה. ומה שאמרו (מועד קטן ג ע"ב) שהחיוב להמנע מעבודת הארץ שלשים יום קדם שנה שביעית והיא הלכה למשה מסיני. ודין שדה אילן כמה זמן אסור בעבודה משנה ששית, ומהו נקרא שדה אילן, ואסור הברכה והרכבה, מה יהא בנטיעותיו, ופרות שביעית מה דינן, דכל שהוא מיחד למאכל אדם, כגון חטים ושעורים ופרות, אין עושין ממנו מלוגמא או דטיה, שנאמר בהן לאכלה. ושאינו מיחד למאכל אדם, כגון קוצים ודרדרים, עושין ממנו מלוגמא לאדם ולא לבהמה. ושאינו מיחד לאדם ולבהמה, כגון פואה ואזוב וקורנית, הרי הוא תלוי במחשבת האדם, חשבן לאכילה דינן כמאכל, חשבן לעצים דינן כעצים. ויתר רבי פרטיה כלן מבארין במסכת הבנויה על זה והיא מסכת שביעית [פרק ד מהלכות שמיטה].
ונוהגת בזכרים ונקבות בארץ ישראל בלבד, ובזמן שישראל שם, שנאמר עליה (ויקרא כה, ב) כי תבאו אל הארץ. ומדרבנן נוהגת אפילו בזמן הזה בארץ דוקא. וכל מקום (שבועות ו ע"א) שהחזיקו בו עולי בבל עד כזיב ולא כזיב בכלל אסור בעבודה, וכל הספיחים הצומחין שם אסורים באכילה, כי הם קדשו המקומות שהחזיקו בהם כבר עולי מצרים ולא עולי בבל, שהן מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, אף על פי שהן אסורין היום מדרבנן בעבודה בשביעית שהחמירו בהן, הספיחין שצומחין שם מתרין באכילה, אחר שלא נתקדש בעולי בבל. ומן הנהר ואמנה והלאה מתר בעבודה. סוריא, והוא מן המקומות שכבש דוד קדם שנכבשה ארץ ישראל כלה, וזהו הנקרא לרבותינו זכרונם לברכה (רמב"ם תרומות א, ג, ט) כבוש יחיד, והארץ הזאת היא כנגד ארם נהרים וארם צובה כל יד פרת עד בבל, כגון דמשק ואחלב וחרן ומקומות אחרים סמוכין לאלו, אף על פי שאין שביעית נוהגת בהן מן התורה, גזרו בהן שיהיו אותן המקומות אסורין בעבודה כארץ ישראל. אבל (ידים פ"ד מ"ג) עמון ומואב ומצרים ושנער אף על פי שהן חיבין במעשר אין שביעית נוהגת בהן, וכל שכן שאין נוהגת בשאר חוצה לארץ. והעובר עליה ונעל כרמו או שדהו בשביעית או אסף כל פרותיו לביתו בזמן שישראל על אדמתן, בטל עשה. ומכל מקום מתר לאסף מהן מעט מעט לבית לאכל, ובלבד שתהא יד הכל שוה בהן כאלו אין לקרקע בעלים ידועים.
סנהדרין לט ע"א:
אתא ההוא תלמידא אמר ליה מאי טעמא דשביעתא אמר ליה השתא אמינא לכו מילתא דשויא לתרוייהו אמר הקב"ה לישראל זרעו שש והשמיטו שבע כדי שתדעו שהארץ שלי.
כנגד יום השבת
אבן עזרא (ויקרא כה, ב):
וטעם שבת לי"י – כיום ימי השבת. וסוד ימי עולם רמוז במקום הזה.
להזכיר שתכלית עבודת האדמה היא רק כדי לספק צרכינו
עקידת יצחק סט, א:
וזה כי במספר שבע שני העבודה ושביתת השביעיות העיר את לבנו והשמיע לאזנינו כי לא שולחנו הנה להיות עבדים נמכרים לאדמה כי אם לתכלית אחר נכבד ונפלא ממנו ושלא נתכוין בעבודתה רק לכדי צורך אוכל נפש ושאר הספוקים בעוד שאנו משתדלים בהשגת התכלית ההוא העליון כמו שכתבנו בפרק שביעי מהשער הנזכר וזאת היא כוונת מתנת הארץ הזאת אל זאת האומ' כמו שאמרנו ראשונה. והוא מה שביארו יפה באומרו כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה' שש שנים וגו'. ובשנה השביעית וגו'. והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגו'. הכוונה שכניסתן לארץ אינה להשתעבד לה ולעבודתה להוציא תועלותי' ולאצור פירותיה לקבוץ אותם על יד כדי להתעשר בהם כמו שהיא כוונת שאר העמים בארצותם כמו שאמר (בראשית לד) וישבו בארץ ויסחרו אותה והארץ הנה רחבת ידים לפניהם. רק הכוונה כדי שיעמדו על עצמן וידרשו שלמותם כפי רצון בוראם ובין כך יסתפקו מאשר יצטרכו לכדי חיותם ולא יחסר כלליהם כמו שנזכר בפרשת המן.
חיזוק ערכו הרוחני של האדם וצמצום פער הסוציו אקונומי
אורות המצות לראי"ה קוק
השמיטה והיובל, שמירת החופש, השווית הרכוש במידה האפשרית, הרמת הערך הרוחני של האדם יותר מכל קנייניו החיצוניים, ע"י חיבור של קדושת השנה עם המעטת זרם הרכוש הפרטי, בשמיטה בתכונה עוברת – בהשמטת חובות ופירות הארץ, וביובל בתכונה קבועה של השבת הקרקעות לבעליהם.
רושם מידת החסד שלעתיד לבוא
פנקסי הראי"ה, פנקס אחרון בבויסק, פסקה ד:
במצות שביעית, ולבהמתך ולחיה אשר בארצך, כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית. המרץ של האדם לדאוג בעד החיה, היא רשימה ממצב העתיד, כשלא יהיה לאדם מה לעשות בכח החסד כי אם להיטיב ליצורים הקטנים ממנו במעלה. כמו שישנם כמה מצות שהם מכוונים אל העתיד הזה, והם יושגו במטרתם על ידי שמירתם, שתעשה את הנפשות מוכשרות לאלה הצדקות העליונות, כאשר ביארתי במקום אחר בטעם כיסוי הדם, איסור אכילת חלב ודם, נבלה וטריפה. אמנם חלילה לעורר את האהבה הרמה הזאת לפני שעתה הראויה, על כן גם בתור רושם אינו ראוי כי אם להיות בשנה השביעית, שהמחשבות מתנשאות למעלה יותר עליונה משכיחת העסקים החומריים, ולפנות אל האידיאלים הגנוזים באור תורה.
היבטים בעידן המודרני
השמיטה כערבות לאומית שלמה גם למי שאינו יהודי
ליד העיקר הגדול והנעלה עד מאד, של איסור מכירת אדמת העם אשר נמסרה לו באריסות מאת האלקים, מובע עוד המושג של האדמה בתור קנין משותף לעם במערכת חוקים אחרים רבי ערך: אחת לשבע שנים היתה "שנת שבתון" לארץ, בה יוקם חק השמיטה. כאשר ינוח האדם ביום השביעי לזכר בריאת העולם כן יתן מנוחה לארץ בשנה השביעית מחריש ומזרע. אך לא רק למען עשות זכר למעשה בראשית כי אם גם להפגין נמרצות על הרעיון כי כל עם ישראל, ואף גם כל בני האדם, יש להם חלק באדמה הנותנת לחם לכל. כי כל אשר תוציא האדמה בשנת השבתון הזאת מופקע הוא מרשות בעלים. בעל השדה לא יאסוף ולא יאגור את קצירו ואת בצירו, כי אם יקח מן התבואות, מן התאנה והזית והגפן, די מחיתו ומחית ביתו יום יום. אך יחד עמו יש הזכות הזאת בלי מפריע לכל איש מבני עמו, כל רעב וכל אשר לא נתנה לו אדמתו די מחיתו. כל הארץ פתוחה לפני כל בני העם כגן אלקים אחד; והלך ולקט לו באשר ייטב בעיניו לחם לו ולביתו די מחסורם.
ד"ר האנס גוסלאר, "ההד", שנה ה', חוברת ב'.
אך מלבד הערך הרב אשר לדבר השמיטה כערבות לאומית שלמה בלי כל הגבלה, בהיותה כעין הכרזה אחת לשבע שנים כי לה' הארץ, ויושביה הם כאריסים לו, וכי על כן האדמה ותבואתה קנין הכל הן, מתרחב ועובר דבר שבת הארץ גם לענין אנושי כללי. כי הן לא רק בשביל בני העם היהודי- או לפי מושגינו החדשים בשביל אזרחים בעלי זכיות מלאות- יש תוקף לכל החוקים האלה, כי גם כל הגר הגר בארץ, מכל עם ולשון, יוכל ללכת וללקוט בשדות ובכרמים די מחיתו יום יום. גם פה וגם בכל הזדמנות אחרת מזהירה התורה אזהרה נמרצה כי חקה אחת לאזרח ולגר וכי אסור להונות או ללחוץ או גם לעזוב את הגר. העקרון, כי לה' הארץ, מתבטא גם בזה, כי אף לכל שאר יצורי האלקים לבהמה ולחיה, תהיה תבואת הארץ לאכול, ואין לעצור בהן בבואן אל השדות ואל הגנים ואל הפרדסים, בשנת השמיטה, שאז הכל עזוב ופתוח, לשבור רעבונן.
קישורים:
מקורות נוספים:
לקראת שמיטה בגן הנוי: הנחיות להכנת גן הנוי לשנת השמיטה תשע"ה, המשרד לשירותי דת…
הרב נתן צבי פרידמן. נטיעת עצי סרק בשמיטה, 'התורה והמדינה' קובץ ד' תשי"ב.
הוראות לסידור החקלאיים לשמיטת תשי"ב, 'התורה והמדינה' קובץ ד' תשי"ב.
