דברים ה:
יח וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.
ריסון התאוות ממעט פשיעה
ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה רסו:
הזהירנו מהשים מחשבתנו לחמוד מה שיש לאחינו ולהתאוות בו שזה יהיה מבוא לעשות תחבולה לקנותו, וזהו לשון האזהרה בזה הענין אמרו "לא תתאוה בית רעך". ואין שני לאוין אלו בענין אחד, אבל הלאו הראשון והוא לא תחמוד מזהיר לקנות מה שיש לזולתנו, ולאו שני מזהיר אפילו להתאוות בלבנו לבד. ולשון מכילתא: נאמר כאן (שמות כ, יד) (דברים ה-יח) (דברים ז-כה) "לא תחמוד" ולהלן הוא אומר: "ולא תתאוה" לחייב על התאוה בפני עצמה ועל החמוד בפני עצמו. ושם אמרו: מנין שאם התאוה שסופו לחמוד שנאמר: "ולא תתאוה" "ולא תחמוד". מנין שאם חמד שסופו לאנוס ולגזול תלמוד לומר (מיכה ב, ב) "וחמדו שדות וגזלו". ובאור זה שאם ראה דבר יפה אצל אחד אם גברה מחשבתו עליו והתאוה בו עבר על "לא תתאוה", ואם התעסק באהבת הדבר ההוא עד שישתדל להגיעו אצלו ולא יסור מחלות פניו ולהכביד עליו שימכרנו לו או יחליף אותו אליו במה שהוא יותר טוב ממנו הנה כבר עבר על "לא תחמוד" גם כן אחר שקנה הדבר שהיה לחבירו ולא היה רצונו למכרו אבל הכביד עליו והערים עד שלקחו ויהיה שלו, כבר עבר שני לאוין "לא תתאוה" "ולא תחמוד". ואם נמנע האיש ההוא מלמכור או להחליפו באהבתו בדבר ההוא, הנה הוא יקחהו באונס והכרח בחוזק אהבתו בדבר ההוא בנפשו עובר על 'לא תגזול', הנה זה ההפרש בין "לא תתאוה" "ולא תחמוד".
ביד האדם לנווט ולקבוע רצונותיו ומחשבותיו
ספר החינוך:
שנמנענו לקבע במחשבתנו להתאוות מה שביד אחד מאחינו בני ישראל, לפי שקביעות המחשבה בתאוה על אותו דבר יהיה סבה לעשות תחבולה לקחת אותו ממנו, ואף על פי שאין רצונו למכרו, או על ידי מקח או חליפין או בחזקה, אם לא נוכל בענין אחר. ועל זה נאמר: "ולא תתאוה בית רעך וגו'". וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (ספר המצוות לא תעשה רסו) שאין שני הלאוין שהן "לא תחמד" שבסדר וישמע יתרו, ו"לא תתאוה" שבסדר זה, לאוין כפולין בענין אחד, אבל הם שני ענינים. שלאו ד"לא תחמד" ימנענו מלקחת בשום צד, בין בדמים בין שלא בדמים, מה שקנו זולתנו, אם איננו חפץ למכר אותו דבר. ולאו זה ד"לא תתאוה" ימנענו אפילו התאוה בו בתוך לבנו, כי עם התאוה, יבוא להתחנן לו ולהכביד עליו למכרו או להחליפו לו בכלי אחר על כל פנים. ואף על פי שהאחד מאלו הלאוין מושך את חבירו, שנים יחשבו מכל מקום, והרי אתה רואה החלוק שביניהם.
ואל תתמה לומר: ואיך יהיה בידו של אדם, למנוע לבבו מהתאוות אל אוצר כל כלי חמדה שיראה ברשות חבירו, והוא מכלם ריק וריקם? ואיך תביא התורה מניעה במה שאי אפשר לו לאדם לעמד עליו? שזה הדבר אינו כן, ולא יאמרו אותו, זולתי הטפשים הרעים והחטאים בנפשותם. כי האמנם, ביד האדם למנע עצמו ומחשבותיו ותאוותיו מכל מה שירצה, וברשותו ודעתו להרחיק ולקרב חפצו בכל הדברים כרצונו, ולבו מסור בידו, על כל אשר יחפץ יטנו. והשם אשר לפניו כל תעלומות, חופש כל חדרי בטן, רואה כליות ולב, אין אחת קטנה, או גדולה, טובה או רעה מכל מחשבות האדם, נעלמת ממנו, ולא נסתרת מנגד עיניו, ישיב נקם לעוברי רצונו בלבבם, ונוצר חסד לאלפים לאוהביו המפנים לעבודתו מחשבותם. שאין טוב לאדם כמו המחשבה הטובה והזכה, כי היא ראשית כל המעשים וסופן, וזהו לפי הדומה, ענין לב טוב ששבחו חכמים במסכת אבות (ב ט). והראיה שאלו שני הלאוין שזכרנו חלוקים בענינם ונחשבין לשנים, מה שאמרו במכלתא: "לא תחמד בית רעך", ולהלן הוא אומר: "ולא תתאוה"? לחייב על התאוה בפני עצמה ועל החמוד בפני עצמו. ושם נאמר: מנין שאם נתאוה, סופו לחמד? תלמוד לומר: "לא תתאוה" ו"לא תחמוד". מנין שאם חמד אדם, סופו לגזל? תלמוד לומר: (מיכה ב, ב) "וחמדו שדות וגזלו".
שרש מצוה זו ידוע הוא כי הרחקת הגזל מבין בני אדם, היא תועלת הכל, והשכל עד נאמן בדבר. ואין בה אריכות דינין שכל ענינה מבאר בכתוב [חושן משפט סימן שנט].
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, גם כל בני העולם מחיבין בה, לפי שהיא ענף למצות גזל, שהיא אחת מן השבע מצות שנצטוו עליהן כל בני העולם. ואל תטעה בני בזה החשבון של שבע מצות בני נח הידוע והמזכר בתלמוד (סנהדרין נו ע"ב), כי באמת שאותן שבע, הן כעין כללות, אבל יש בהם פרטים הרבה. כמו שאתה מוצא שאסור העריות נחשב להם דרך כלל למצוה אחת ויש בה פרטים, כגון: אסור אם, ואסור אחות מן האם, ואסור אשת איש, ואשת אב, וזכור, ובהמה (סנהדרין נח ע"א). וכן ענין עבודה זרה כלו נחשב להם מצוה אחת ויש בה כמה וכמה פרטים, שהרי הם שוים בה לישראל לענין שחיבים בכל מה שבית דין של ישראל ממיתים עליה (שם נו ע"ב). וכמו כן נאמר אחר שהזהרו בענין הגזל, שהזהרו גם כן בכל הרחקותיו. ואין כונתי לומר שיהיו כמונו מזהרים על זה בלאו, שהם לא נזהרו בפרטי הלאוין כמו ישראל, אבל נזהרו דרך כלל באותן שבע, כאלו תאמר על דרך משל שהזהירם הכתוב "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו" אל האם ואל האחות וכל השאר. וכמו כן בעבודה זרה גם כן דרך כלל, וכן בגזל כאלו נאמר להם אל תגזלו, אבל תתרחקו ממנו בתכלית, ובכלל ההרחקה, שלא לחמד. אבל בישראל אין הענין כן, שרצה המקום לזכותם והרבה להם מצות יותר מהם, וגם באותן שנצטוינו אנחנו להיות, צווינו עליהן במצות עשה ולאוין נפרדים, וכל זה זכות וטובה לנפשנו, שכל העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד. והעובר על זה וקובע מחשבתו להתאוות במה שיש לזולתו עובר על לאו זה, ואין בו מלקות, לפי שאין בו מעשה, אבל ענשו גדול מאד, כי הוא סבה לכמה תקלות, כמו שידוע במעשה אחאב ונבות.
קישורים:
מקורות נוספים:
