תכג. מצות מזוזה

דברים ו:

ט וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ.

ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה טו:

היא שצונו לעשות מזוזות והוא אמרו יתעלה: (פרשת שמע) "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך". והנה נכפל הצווי בזה (פרשת והיה אם שמוע). וכבר התבארו דיני מצוה זו כלם בשלישי ממנחות (כח ע"א, כט ע"א, לא ע"ב – לד ע"א).

זיכרון באמונת ה'

ספר החינוך:

לקבוע מזוזה במזוזת ביתנו, שנאמר: (דברים ו, ט) "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך". וענין המזוזה הוא שכותבין שתי פרשיות מן התורה בקלף אחד, והן שמע עד ובשעריך, והיה אם שמוע עד על הארץ, וקובעין אותה במזוזת פתח הבית.

משרשי המצוה להיות זכרון לאדם באמונת השם בכל עת בואו לביתו וצאתו, וכמו שכתבתי בענין התפילין, וכענין שאמרו זכרונם לברכה (מנחות לג ע"א) במצוה זו, אמר רבי זירא אמר רב מתנא אמר שמואל מצוה להניחה בתחילת שליש העליון אמר רבה מצוה להניחה בטפח הסמוך לרשות הרבים, מאי טעמא רבנן אמרי כי היכי דתפגע ביה מצוה מיד (שם ע"ב).

מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה (שם כח ע"א) ששתי פרשיות אלו מעכבות זו את זו, ואפילו כתב אחד מעכבן, כלומר, אפילו אות אחת שאינה עשויה כהוגן, כלומר שאין גויל מקיף אותה מארבע רוחותיה, מעכבת במזוזה. ומה שאמרו (שם לד ע"א) שחיוב המזוזה להניחה במזוזת הפתח מימין, שנאמר ביתך, ומפרשי לה רבנן ביאתך, וכי עקר איניש רגליה דימינא עקר ברישא. ומה שאמרו זכרונם לברכה (יומא יא ע"א), תנו רבנן, ובשעריך, אחד שערי בתים חצרות מדינות עיירות רפת לולין מתבן אוצרות יין ואוצרות שמן כולן חייבין במזוזה, יכול שאני מרבה בית שער אכסדרה ומרפסת, תלמוד לומר בית, מה בית מיוחד לדירה אף כל שמיוחדין לדירה, ויצאו אלו, יכול שאני מרבה אף בית הכסא ובית המרחץ ובית הטבילה, תלמוד לומר בית, מה בית העשוי לכבוד אף כל העשוי לכבוד, ויצאו אלו, יכול שאני מרבה הר הבית והלשכות והעזרות, תלמוד לומר בית, מה בית שהוא חול אף כל שהוא חול, יצאו אלו שהן קודש, ובית הכנסת בכלל בתי קודש הוא כל זמן שאין בה דירה, אבל אם יש בה דירה כגון בית הכנסת דכפרים דדיירי בה אורחין חייבת.

ומה שאמרו (שם) שמזוזת יחיד נבדקת פעמים בשבוע ושל רבים פעמים ביובל, ומה שאמרו גם כן (מנחות כט ע"ב) במזוזה בענין התגין, אמר רבא שבעה אותיות שבמזוזה צריכין שלשה שלשה זיונין, ואלו הן שעטנ"ז ג"ץ, כלומר, כל אות שבמזוזה מאלו צריכה שלשה תגין. ומה שאמרו (שם מד ע"א) שהשוכר בית בחוצה לארץ והדר בפונדק בארץ ישראל פטור מן המזוזה שלשים יום, אבל השוכר בית בארץ ישראל חייב במזוזה מיד. והמשכיר בית לחברו על השוכר להביא מזוזה ולקבוע אותה דחובת הדר היא, וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו אלא אם היתה הבית של גוי.

ועשרה תנאים צריך לבית קודם שיתחייב במזוזה, ואלו הן:

א. שיהיה כדי לרבע בו ארבע אמות על ארבע אמות.

ב. ויהיו לו שתי מזוזות.

ג. ומשקוף.

ד. ותקרה.

ה. ודלתות.

ו. ושיהיה השער גבוה עשרה טפחים או יותר.

ז. ויהיה הבית חול.

ח. ויהיה עשוי לדירת אדם.

ט. ושיהיה עשוי לדירת כבוד.

י. ושיהיה עשוי לדירת קבע.

בית שיש לו פתחים הרבה חייב לקבוע מזוזה בכל אחד מהן, ואף על פי שאין רגיל להכנס בהתמדה אלא באחד מהם. ופתח קטן שבין בית ועליה שעושין בני אדם לפעמים ברגלי סולם שעולין בו בני אדם לעליה חייב במזוזה. וחדר שבבית אפילו חדר בחדר חייבין במזוזה כולן, שכולן עשויין לדירה. ויתר פרטי המצוה מבוארין במסכת מנחות פרק שלישי.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות.

ועובר על זה ובנה בית ונתן עליו תקרה ולא הניח בה מזוזה מיד, או ששכר בית בחוצה לארץ או פונדק בארץ ועברו עליו יותר משלשים יום ולא הניח בה מזוזה, או ששכר בית בארץ ולא הניח בה מזוזה מיד ביטל עשה זה.

לזכור מתנת ארץ ישראל

אברבנאל (דברים ו):

לפי שיש בני אדם שיעשו סימנין אל זכרון הדברים אשר ישתדלו בזכירתם ומהם ישימום ביד או באצבע ומהם ישימום בראשם על בתי הראש. ומהם ישימום בבתיהם ובשעריהם בעבור שכל שעה שיכנסו ויצאו יראו אותם ויזכרו ענייניהם ככה צוה השם יתברך שיקשרו המצוה הזאת לאות על ידיהם. וישימו אותם לטוטפות בין עיניהם. והם מצות תפילין של יד ושל ראש. וכן מצות המזוזה בשערים וכוון בזה עוד שישימו האות על היד כנגד הלב. והטטפת על הראש כנגד המוח. להגיד שבשני הכחות. רוצה לומר החיוני והנפשיי זכרו את מצות ה' ויעשו אותם ולזכור מתנת ארץ ישראל. ובתים אשר לא בנו יתנו המזוזות בשערים.

לזכור את ה' גם בחדרי חדרים

אלשיך (דברים ו, ט):

והנה, הן אמת כי על ידי ההכנות האלה נקל לאשר חלק לו אלוה בבינה, להשכיל להטיב. אך עדיין במקום שאין אנשים, לפעמים לא יוכל אדם עם יצרו. כי על כן זאת היתה ברכת רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו (ברכות כח ע"ב), באומרו יהי רצון שתהיה מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. וכאשר פירש ואמר, שאדם עובר עבירה בסתר ואומר שמא יראני אדם, ואינו אומר שמא יראני המקום, כמבואר אצלנו בספר רב פנינים. על כן שיבחו רבותינו ז"ל את אשר לא יעשה במקום שאין איש בחדרי משכיתו מה שלא יעשה במקום רואים.

על כן צוה יתברך ואמר, "וכתבתם על מזוזות ביתך כו'". והוא, למען בבואך בביתך ובחדרי משכיתך, תזכור אהבתו יתברך בכל לבב ובכל נפש ובכל מאד. למען בהיותך בקרב ביתך תעשה הישר והטוב, שיהיה הוא יתברך נגד עיניך תמיד. באופן, שאפילו בחדרי משכיתך, לא תטה מני הדרך הטובה, לעשות אשר לא טוב, עם שלא יראך אדם. על כן הצריך בכל מקום שיש בו דירת אדם, אפילו אלף בתים זה לפנים מזה, חייב במזוזה אפילו בפנימי שבכולם.

לזכור קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות בכל כניסה

רד"צ הופמן (דברים ו, ט):

כוונת המצוה היא ברורה. כל פעם שאנחנו נכנסים לשער או לבית, עלינו להזכר במצוות הנזכרות בקלף זה, דהיינו קבלת עול מלכות שמים וקבלת עול מצוות.

שעבוד חיי הדיירים לרצון ה'

הרש"ר הירש (דברים ו, ט):

"וקשרתם וכתבתם" – הקיש הכתוב תפלין למזוזות: המניח תפלין משעבד את כל המחשבות, הרצונות והמעשים של אישיותו לתכתיב רצון ה', שהוא תוכן התפלין. וכעין זה הקובע את המזוזה בפתחי חדרי מגוריו משעבד את ביתו, הוה אומר: את כל החיים של דייריו, לאותו תכתיב עצמו. לצורך זה הוא קובע את המזוזה בבית, כדי שהוא וכל הבא אל הבית יראנה מיד עם תחילת כניסתו, והיא תהיה לו לאזהרה ולמזכרת.

לידע שהקב"ה שומר עלינו בכל עת

כד הקמח (מזוזה):

וכדי לקבוע בלב אמונה זו שהשמירה חלה בישראל ושהקב"ה שומר אותם בכל עת ובכל זמן ביום ובלילה לכך קבעה לנו תורה מצות מזוזה להניחה על פתחי בתינו כדי שנתכוין אל העיקר הזה בכל פעם ופעם שאנו נכנסין אל הבתים שהשמירה חלה בנו ושופעת עלינו לא תפרד ממנו אפילו רגע, וגם בלילה כשאנו ישנים על מטותינו בתוך בתינו שמירתו יתברך מקפת אותנו מבחוץ ומגינה עלינו, ולכך נצטוינו במצות מזוזה לכתוב בה ענין היחוד ותלמוד תורה בפרשה ראשונה, ואמתת עונש ושכר בפרשה שניה, והנה זה עדות ומופת על שלשה דברים על אמתת הנבואה ועל חידוש העולם ועל ההשגחה, כי זכרון יציאת מצרים באותות ובמופתים שנעשו שם מחייב כל זה ומעיד עליו, וכיון שכן מי שקונה מזוזה וקבעה בפתחו שהוא נכנס ויוצא תדיר דרך שם הרי זה מסכים במחשבתו ומודה שהוא מאמין בשלשה דברים הללו שהם עיקר האמונה והתורה.

שעבוד הממון לה'

משנה שכיר (מועדים):

המורם מדבריו הקדושים, דכמו דמצות תפילין של יד ושל ראש באה לשעבד הלב והראש לעבודת השם, כמו כן באה מצות מזוזה לשעבד ממונו לעבודת השם. ונודע מאמרם ז"ל (נדרים סו ע"א) בנות ישראל יפות הן אלא שהעניות מנוולתן, הרי שהעניות מנוולת את האדם והעשירות מייפה אותו. אמנם אם חס ושלום מוציא מעותיו לתאוות עולם הזה אז הוא בכלל "עושר שמור לבעליו לרעתו" (קהלת ה, יב), וטוב לו שלא היה לו כלל, ורק אם מוציא מעותיו לעבודת השם אז באמת טוב ויפה לו ומייפה אותו.

וזה המכוון במדרש חז"ל, 'מה יפית במזוזה', היינו אם תשעבד ממונך לעבודת השם אז באמת מה יפית, אתה יפה ועשירות שלך יפה. והנה ידוע דללימוד תורה צריך הרחבת הדעת, שיהיה לו כל הצטרכותו ולא יהיה חס ושלום בסבך הדאגות, וכבר המליצו (סנהדרין קו ע"ב) 'תורתו של דואג משפה ולחוץ', וגם לקיים מצות השם נצרך גם כן כל טוב. וכדברי הרמב"ם (הלכות תשובה ט, א) שכל היעודים בפרשת בחקותי לא הוו השכר, רק האמצעים, שיוכל לעבוד השם יתברך בטוב לבב ומרוב כל. 


קישורים:

מקורות נוספים:

שתפו ברשתות החברתיות

יש לכם מה להוסיף בנושא? נשמח שתשלחו אלינו

לא נמצאו מאמרים קשורים
דילוג לתוכן