דברים י:
כ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה ז:
היא שצונו להשבע בשמו יתעלה כשנצטרך לקיים דבר מן הדברים או להכחישו כי בזה הגדולה לשם יתעלה וכבוד ועילוי והוא אמרו (דברים י, כ): "…וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ". ובבאור אמרו (שבועות לה ע"ב) אמרה תורה השבע בשמו ואמרה תורה אל תשבע. רוצה לומר כי כמו השבועה שאינה צריכה אתה מוזהר ממנה והיא מצות לא תעשה (סב) כן השבועה בעת הצורך מצווה בה והיא מצות עשה. ולכן אינו מותר להשבע בדבר מכל הנבראים כמו המלאכים והכוכבים כי אם על צד חסרון הנסמך. כגון שיאמר באמונת השמש והוא ירצה באמונת אדון השמש. ועל הדרך הזו ישבעו אומתנו בשם משה רבנו. וזה ידוע שהנשבע ירצה לומר באלהי משה או במי ששלח משה. וכמו שלא יכוין הנשבע זה ונשבע באחד מן הנבראים והוא סובר כי לדבר ההוא אמיתות בעצמותו עד שישבע בו הנה עבר ושתף דבר אחר עם שם שמים, שבאה הקבלה (סוכה מה ע"א, סנהדרין סג ע"א) כל המשתף שם שמים עם דבר אחר נעקר מן העולם. ואל זה הענין כיון הכתוב באמרו ובשמו תשבע. רוצה לומר כי לו לבד תאמין האמת שראוי שישבע בו. והנה אמרו בפרק ראשון מתמורה (פ"ג משנה ב) מנין שנשבעין לקיים את המצוה שנאמר ובשמו תשבע.
חיזוק האמונה בה' ובהשגחתו
ספר החינוך:
להשבע בשמו ברוך הוא בעת שנצטרך להחזיק ולקיים דבר או להרחיקו, לפי שיש בזה גדולה בחוקו והגבורה והרוממות, ועל זה נאמר (דברים י, כ): "…וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ". ובביאור אמרו זכרונם לברכה (שבועות לה ע"ב) אמרה תורה השבע בשמו, ואמרה תורה אל תשבע, כלומר כי כמו שהשבועה שאינה צריכה היא נמנעת והיא מצות לא תעשה, כן השבועה בעת הצורך היא חובה והיא מצות עשה. ולפיכך אין נשבעין לעולם בשום דבר מכל הנבראים, ואמרו זכרונם לברכה (סנהדרין סג ע"א), כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם. ואמנם זה נאמר במי שמכוין להשבע באותו דבר מן הנבראין לבד, אבל הנשבע בשמים או בשמש ובירח לכוונת האדון שעליהם שבראם, זה אינו בכלל האיסור כלל, ותמיד נראה שנשבעין כן בכל גבול ישראל.
משרשי המצוה, כי בהיותנו מקיימים דברינו בשמו הגדול. תתחזק בלבנו האמונה בו והשגחתו עלינו ועל כל דברינו, וזה דבר ברור.
ובדיני מצות השבועות והנדרים הארכתי בהם הרבה בסדר וישמע יתרו.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות.
ועובר על זה ולא רצה להשבע בשמו לעת הצורך, ביטל עשה זה לדעת הרמב"ם ז"ל. אבל הרמב"ן ז"ל כתב, שאין השבועה בשמו גם בעת הצורך מצות עשה כלל כי אם רשות גמורה, שאם נרצה נשבע ואם לא נרצה להשבע לעולם אין בכך כלום, וגם כי יש במניעה מהשבועה מצוה, וכענין שאמרו במדרש רבי תנחומא (מטות א), אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, לא תהיו סבורים שהותר לכם להשבע בשמי אפילו באמת, אלא אם כן יהיו בך כל המדות האלה את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק, ואחר כך ובשמו תשבע. ואם נרצה נוכל לומר שיבוא ובשמו תשבע ליתן עשה ולא תעשה לנשבע בשם עבודה זרה, כלומר, בשמו תשבע ולא בשם אלהים אחרים. וענין מה שאמרו זכרונם לברכה (תמורה ג ע"ב) שנשבעין לקיים המצוה, כבר כתב הרב זכרונו לברכה כי מ"וּבוֹ תִדְבָּק" נפקא לן.
הרש"ר הירש (דברים ו, יג):
"תִּירָא": שעבוד הרוח לה'. "תַעֲבֹד": שעבוד המעשים. "תִּשָּׁבֵעַ": שעבוד כל החיים לה', שעבוד לאמיתו של הדבר. ברור שאין בשבועה משום ערובה לאמיתו של הדבר אלא אם כן הנשבע נכנע לה' בלבו, והוא מאמת כניעה זו על ידי חיים הנאמנים לחובה. אם אדם זה מוסר את כל עתידו הארצי לדין שמים, וכל חייו מעידים על ההכרה בו, הרי יש בשבועתו משום כח הוכחה. כנגד זה אין שבועתו מוכיחה כלום, אם כל חייו המעשיים אינם מוכיחים על יראת ה' שבלבו. במקרה זה קרובה שבועתו להיות משחק שיש בו משום זלזול בשם ה'. מנקודת מבט זו יובנו דברי חכמים לפסוק שלקמן (דברים י, כ). אותו פסוק דומה לפסוק שלנו, אלא שנוסף בו "וּבוֹ תִדְבָּק ". וכך נאמר במדרש תנחומא: "אם יש לך כל המדות האלה אתה רשאי להשבע, ואם לאו אי אתה רשאי להשבע".
רמב"ם ורמב"ן (דברים ו, יג) חלוקים ביחס לפירוש המאמר "וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ". לדעת הרמב"ם שבועת אמת היא מצוה, בשעת הצורך חייב אדם לאמת את טענתו על ידי שבועת אמת. כי המשעבד את כל הווייתו לה', כערובה לכנותו, מבטא על ידי כך שהוא מכיר בהשגחת ה' הנעלה על הכל ועיניו משוטטות בכל, והכל גלוי וידוע לפניו, והוא צדיק בכל דרכיו וכל יכול. כנגד זה לדעת הרמב"ן שבועת אמת, איננה אלא רשות, אין אתה חייב, אלא אתה רשאי להישבע שבועת אמת בשעת הצורך. אלא שמותר לך להישבע רק בה' ולא באל אחר, ולניגוד זה רומז הפסוק הסמוך "לֹא תֵלְכוּן אַחֲרֵי" וגו'. לשיטה זו אין כאן אלא לאו הבא מכלל עשה.
קידוש ה'
רבינו בחיי (דברים י, כ):
וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ. לאחר שיהיו בך כל המדות הללו אז תוכל להשבע בשמו. או יהיה "וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" מצות עשה לעתים וזמנים ידועים שיהיה בזה קדוש השם, כענין שמצינו באליהו וחוני המעגל.
ביטוי לאהבת ה'
שפתי כהן (דברים ו, יג):
ובשמו תשבע מרוב אהבה הוא נשבע בשמו, כמו אדם שיש לו בן ושמו יצחק מרוב חיבתו ולהזכיר שמו שחביב עליו הוא אומר חי יצחק וזה אינו אלא מרוב אהבה וחיבה.
כבוד ה'
שפת אמת (פרשת מטות, תרל"ד):
ובשמו תשבע הוא גם כן בכלל המצוה כי הוא כבוד שמו יתברך שנשבעין בו ע"י שיודעין שהוא אמת בכל הצדדים. אף על פי כן אין לכל אדם להשתמש בשמו רק אחר שנתקיים בו כל המדות שכתובות במדרש.
קישורים:
מקורות נוספים:
