דברים יב:
ד לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה סה:
היא שהזהירנו מנתוץ ומאבד בתי עבודת האל יתעלה ומאבד ספרי הנבואה ומלמחוק השמות הנכבדים והדומה לזה. ולשון האזהרה שבאה בזה הענין הוא אמרו (דברים יב, ד): "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם" אחר שקדם (שם) הצווי לאבד עבודה זרה ולמחות את שמה ולהרוס בתיה ומזבחותיה כולם ובאה האזהרה ואמר "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם". וכל מי שעבר על דבר זה כגון שיהרוס שום דבר מן ההיכל והמזבח והדומה להם או שימחה שם משמות ה' לוקה. ובסוף מכות (כב ע"א) התבאר בלשון הגמרא שמי ששרף עצי הקדש לוקה, אמרו ואזהרתיה מהכא מן "…וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ… לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם" (דברים יב, יג-יד). וכן התבאר שם שהמוחק את השם לוקה, אמרו ואזהרתיה מהכא "…וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם… לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַיהוָה". וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפרק רביעי משבועות (לה ע"א).
להכניס בליבנו יראת שמו ברוך הוא
ספר החינוך:
שלא נאבד ונמחה הדברים ששם הקדוש ברוך הוא נקרא עליהם, כגון בית המקדש וספרי הקודש ושמותיו היקרים ברוך הוא, ועל כל זה נאמר (דברים יב, ד): "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם", אחר שקדם המצוה לאבד עבודה זרה ולמחות שמה ולהרוס בתיה ומזבחותיה כולם, מנע ואמר "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם". ובסוף מסכת מכות (כב ע"א) אמרו זכרונם לברכה, מי ששרף עצי הקדש לוקה, ואזהרתיה מ"וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם וגו' לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן וגו'", וכמו כן אמרו שם, שהמוחק את השם לוקה, ואזהרתיה מזה הכתוב בעצמו.
שורש המצוה נגלה, כי בגשת בני ישראל אל הקדש באימה ברתת בזיע, מתוך כך יכניסו בלבם הפחד והיראה גדולה אל השם ברוך הוא.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (שבועות לה ע"א) ששבעה שמות הם שהם באיסור לאו זה, ואלו הם, שם של יו"ד ה"א וא"ו ה"א שיקראו אותו חכמים שם המפורש, וכן השם שנכתב אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד, ואל, ואלוה, ואלהים, ושדי, וצבאות.
ועוד אמרו זכרונם לברכה (שם), שכל אות שנטפל לשם מלפניו מותר למחקו, כגון ל' מלה', ב' מבאלהים, אבל הנטפל לשם מלאחריו כגון ך' של אלהיך וכ"ם של אלהיכם וכיוצא בהם, אין נמחקים, מפני שהשם מקדשם. והכותב אל מאלהים ויה מה' אינו נמחק מפני שאלו הן שמות בפני עצמן. אבל הכותב שד משדי וצב מצבאות הרי זה נמחק.
שאר הכינויין שמשבחין בהן השם, כגון רחום וחנון גדול גבור נורא וכיוצא בהן, הרי הן כשאר כתבי הקדש שמותר למוחקן לצורך שום דבר. ומה שאמרו זכרונם לברכה (שבת קטז ע"א) שכל כתבי הקדש ופירושיהן בכלל איסור זה מדברי סופרים שאסור לאבדן ולשרפן.
וכל זה שאמרנו בשכתבן ישראל, אבל כתבן מין ישראל שורפין הכל, ומותר ומצוה לשרפם שלא להניחם שם למינין ולכל מעשיהם. אבל גוי שכתב השם גונזין אותו.
ומה שאמרו (שבועות לה ע"ב) שכל השמות האמורים באברהם בענין המלאכים שבאו אליו קדש, והאמורין בלוט חול, חוץ אחד, אל נא אדני הנה נא מצא עבדך חן בעיניך (בראשית יט, יט). וכל השמות האמורים בגבעת בנימין קדש, וכל האמורים במיכה חול וכל האמורים בנבות קדש, כל שלמה האמור בשיר השירים קדש, והוא כשאר הכינויים, חוץ מאחד, "הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה" (שיר השירים ח, יב). כל מלכיא האמורין בדניאל חול, חוץ מאחד, "אַנְתְּ מַלְכָּא מֶלֶךְ מַלְכַיָּא" (דניאל ב, לז), והרי הוא כשאר הכינויים. ויתר פרטיה במסכת שבועות.
ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות.
ועובר על זה ומחק אפילו אות אחת משבעה השמות שזכרנו חייב מלקות, ואם סתר אות אחת מן האותיות הנטפלות לאחריהן מכין אותו מכת מרדות. וכן הסותר אפילו אבן אחת דרך השחתה מן המזבח או מן ההיכל או מן העזרה חייב מלקות.
ספר הרוקח הגדול (הלכות חסידות, שורש ליראה):
בפרק א' דתמורה "אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא", מכאן אזהרה למוציא שם שמים לבטלה. בפרק קמא דנדרים (ז ע"ב) אמר רבי חנן אמר רב השומע הזכרת שם מפי חבירו צריך לנדותו, כתיב: "לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד", מה כבודו, במסכת סופרים הכותב השם אפילו המלך שואל בשלומו אינו עונה לו. בפרק חלק (סנהדרין קא ע"א) אין מזכירין שם שמים על הרקיקה. בפרק ג דמכות ובסיפרי אזהרה למוחק את השם "וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם… לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַיהוָה", בשלהי פרק שבועות העדות (שבועות לה ע"ב) אחרים אומרים כל שהוא לפני ה' נמחק לאחריו אינו נמחק, וכן הלכה. במסכת סופרים נתכוין לכתוב את בשם וכתב יהודה עושה ד' ה' ומוחק ה' האחרון.
שלא נפגום בכבודם
שפתי חכמים (דברים יב, ד):
פירוש דוקא בעבודת אלילים צויתי אתכם "וְנִתַּצְתֶּם וגו'" אבל "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם" ופירוש כי אם אל המקום שלא תעשון כן לה' אלהיכם לנתוץ ולהרוס אלא שיהא מכובד בעיניכם עד שתהיו דורשים תמיד את המקום אשר יבחר וגו' להביא שמה עולותיכם וגו'.
חזון איש (יורה דעה קסד, ב):
והאיסור הוא מן התורה שחייבין בכבוד של כל דבר שנקרא עליו שם השם, וגורם כליון פוגם בכבודן, ומכל מקום לטבילת מצוה שרי דזהו כבוד המקום ברוך הוא לעשות מצותיו, וכיון שהוא לכבודו יתברך אין כאן פגם בכבוד כתב קדש.
קישורים:
מקורות נוספים:
