דברים כה:
ד לֹא-תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה ריט:
שהזהירנו ממנוע הבהמה מאכול מהדבר שתעבוד בו עבודתה. כגון שתדוש בגורן או שתשא תבן על גבה ממקום למקום לא תמנע מאכול ממנו. והוא אמרו יתעלה (דברים כה-ד) "לא תחסום שור בדישו". והתבאר שאחד השור ואחד כל בהמה בלאו דחסימה אלא שדבר הכתוב בהווה. ושווה הוא הדיש או שאר המלאכות לא תמנע מאכול בשעת מלאכה מהדבר שתעבוד בו. וכל מי שמנע בה לוקה ואפילו חסמה בקול. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בבבא מציעא.
חסד וחמלה עם בע"ח ירגילנו להתנהג כך גם עם בנ"א
ספר החינוך:
שלא נמנע הבהמה מלאכל ממה שתעבד בו בשעת עבודה. כגון שתדוש תבואה או תשא תבן ממקום למקום על גבה, שאין רשות לנו למנעה מלאכל ממנה. ועל זה נאמר (דברים כה, ד) לא תחסם שור בדישו.
משרשי המצוה. ללמד עצמנו להיות נפשנו נפש יפה בוחרת הישר ומדבקת בו ורודפת אחר החסד והחמלה. ובהרגילנו אותה על זה אף על הבהמות שלא נבראו רק לשמשנו, לחוס עליהן לחלק להן חלק מיגיעת בשרן. תקח לה הנפש דרכה בהרגל זה, להטיב אל בני אדם ולשמר אותם מהעביר עליהם הדרך בשום דבר שראוי להם, ולשלם שכרם ככל אשר יעשו טוב, ולהשביעם מאשר יגעו בו. וזה הדרך ראוי ילכו בה עם הקדש ה נבחר.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (ב"מ פט ע"א; רמב"ם שכירות פי"ג הל' א,ב) שאסור חסימה הוא כשעושה הבהמה בגדולי הקרקע, בין במחבר בין בתלוש. ואחד השור ואחד כל מיני בהמה וחיה, בין טמאים בין טהורים בכלל אסור זה. ואחד הדש ואחד כל שאר מיני מלאכות של גדולי קרקע. ולא נאמר שור בדישו אלא בהוה. והחוסם את הפועל פטור. ואחד החוסם אותה בשעת מלאכה או קדם מלאכה ואחר כך עשה בה מלאכה חיב משום חסימה. ודין הדש בפרתו של גוי, והאומר לגוי חסם פרתי ודוש בה, ודין אם היה רע לבני מעיה מה שהוא עושה בו, ודין פרות המהלכות על התבואה, ויתר פרטיה, מבארין בפרק שביעי מבבא מציעא [ובחושן משפט סי' שלח].
ונוהג אסור זה בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר (שם צ, ב) על זה וחסם פרתו ודש בה חיב מלקות. ואפילו חסמה בקול לוקה, כגון שמונע הפרה מלאכל בקול גערותיו. שעקימת שפתיו בזה הוא חשוב מעשה גדול להלקותו עליו, כנראה בסנהדרין (סה ב). (ותמה הוא מאי שנא הכא משאר דכתי דאין לוקין על לאו דאין בו מעשה). והשוכר בהמה וחסמה לוקה ומשלם לבעלים ארבעת קבין לפרה, ושלשת קבין לחמור.
שלא לדחות את תאוותו
נצי"ב (שם):
סמך ענין לתת טעם על "והצדיקו את הצדיק", שאף על גב שאפשר להרחיב את לבו הנכאה אחר המשפט, כל מקום יש לעשות כן בשעת מעשה בשעה שמתבזה מחמת הריב והוא להוט אחר פיצוי דברים, על כן אין לחדול תאות לב האדם בעתו. ולזה סמך ענין "לא תחסום שור" בשעת הדישה, אף על גב שאפשר להאכילו לאחר מכן, מכל מקום ראוי להאכילו בשעת דישה, שהוא להוט באותה שעה.
הכרת הטוב אף לבע"ח
אורות המצות לראי"ה קוק:
חסימה. ודאי משפט גלוי הוא להכיר עבודת החי בתור עבודה חופשית הראויה למתן השכר.
עשיית צדק עם בעלי החיים
הרש"ר הירש בספר חורב פרק ס:
באיסור לא תחסום שור בדישו דורש הקב"ה לעשות צדק עם הבהמה. כשהיא עובדת עבורך בגידולי קרקע, מותר לה לאכול מהם כל עוד לא נגמרה מלאכתם. (למעשה, כל עוד לא נתחייבו במעשר או בחלה ראה לעיל פרק מב). כלומר, בשעה שהיא עובדת בשדה אין להפריע לה לאכול מתרומת האדמה עד שזו תהיה ממש שלך. עבודת הבהמה כוללת דיש, הובלת משא וכל שאר המלאכות. אחד החוסם אותה ואחד המונע אותה מלאכול בהרמת קול או בכל דרך שהיא, עובר על איסור בל תחסום.
איסור זה כביכול מעניק לבהמה זכות בפירות בשעת עבודה, כשהיא עוזרת לך לקחת לעצמך את פירות האדמה. רק פירות העלולים להזיק לבהמה מותר לך למנוע ממנה (חושן משפט סי' שלח).
קישורים:
מקורות נוספים:
