שמות כ:
י וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה שכ:
הזהיר מעשות מלאכה בשבת. והוא אמרו (שמות כ, י) (דברים ה, יד): "לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה", והעובר על לאו זה באר בו הכתוב שהוא בכרת אם לא ידע בו הדיין ואם העידו עליו עדים חייב סקילה אם היה מזיד ואם היה שוגג חייב חטאת קבועה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת שבת. (זמנים, הלכות שבת).
להיות פנוים לעסוק באמונת חידוש העולם וזיכרון ליציאת מצרים
ספר החינוך:
שלא לעשות מלאכה ביום השבת אנחנו, ולא נניח לעשות לבנינו ועבדינו ובהמותינו, שנאמר (שמות כ, י): "לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה וגו'". ואין ספק כי אף על פי שהכתוב הוציא אסור המלאכה בנו ובבנים ובעבדים ובבהמות בלאו אחד, שאין הענין שוה. כי העושה מלאכה בגופו יתחיב מיתת בית דין אם הוא מזיד. ובמלאכת אחרים אף על פי שמזהר עליהם בלאו לא יתחיב עליהם אפילו מלקות, שאין מלקות לעולם במעשה אחרים.
ומלשון הרמב"ם זכרונו לברכה (שבת כ, א) משמע, שהוא סובר כי הלאו הזה ד'לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך' יבא למחמר אחר בהמתו, וכגון שחורש בה וכלי המחרשה בידו, דאלו במחמר לבד לפי דעתו אין בו אלא אסור עשה. ועל כן אמרו בגמרא (שבת קנד ע"א) לפי דעתו שזה הלאו דמחמר הוא לאו שנתן לאזהרת מיתת בית דין, כלומר שאדם נהרג על זה, ואין לוקין עליו.
והרמב"ן זכרונו לברכה (ספר המצוות שרש יד) יתפש עליו הרבה בפרושו זה, ואמר כי לאו זה של מחמר אינו אלא בהולך אחר בהמתו הטעונה משאו, אבל האדם לא יעשה שום מעשה בידיו, ולכן לא יבא עליו לעולם לא מלקות ולא מיתה, וכדקימא לן כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. וכמו שדרשו זכרונם לברכה (שבת קנד ע"ב) 'אתה ובהמתך' לכתב קרא לא תעשה כל מלאכה ובהמתך, "אתה" למה לי, הוא ניהו דכי עביד מלאכה מחיב, אבל על מלאכת בהמתו לא מחיב, אלא שמוזהר עליה בלאו כמו במלאכת בנו הקטן ועבדו הכנעני. אבל במלאכת עצמו ממש בזה לא היה צריך לומר שחיב, שהרי ענשו מפרש (שמות לה, ב): "כָּל-הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת". ומה שאמרו בגמרא בלאו דמחמר שהוא לאו שנתן לאזהרת מיתת בית דין, פירושו לפי דעת הרמב"ן זכרונו לברכה כי מפני שהוא כולל שאר מלאכות גם כן, שהן באזהרת מיתת בית דין, אף על גב דבמחמר ודאי אין בו אלא לאו גרידא דאפילו מלקות נמי אין בו, אף על פי כן נקרא הלאו הזה לאו שנתן לאזהרת מיתת בית דין מפני אותן דברים שהוא כולל, שיש בהן מיתת בית דין. וכעין זה אמרו זכרונם לברכה בראשון של ערובין (יז ע"ב) בלאו דאל יצא איש ממקומו, דכיון שהוא כולל אף מוציא מרשות לרשות, כדרשה שדרשו בו אל יוציא דהוה ליה מעתה לאו שנתן לאזהרת מיתת בית דין במקצת ענינו, וכיון שכן הוא אית לן למימר ביה בכל עניניו שאין לוקין עליו. ועל אותו הדרך בעצמו נפרש בלאו דמחמר בכאן.
משרשי מצוה זו, שנהיה פנוים מעסקינו לכבוד היום לקבע בנפשתינו אמונת חדוש העולם שהיא חבל המושכת כל יסודי הדת, ונזכר ביום אחד בכל שבוע ושבוע שהעולם נברא בששת ימים חלקים, ובשביעי לא נברא דבר, ובכל יום ויום נבראו ענינים חלקים, להורות על הרצון הפשוט, שלא כדעת המתפלספים הנמאסים לנו בדעתם זה, שחושבים לאמר, שעם היותו ברוך הוא היה הכל. ובמנוחתנו בשביעי זכר לנו בחדושו של עולם, כי כשישבתו בני אדם כלם ביום אחד בשבוע, וישאל כל שואל מה עילת זאת המנחה, ויהיה המענה כי ששת ימים עשה ה' וגו', כל אחד יתחזק מתוך כך באמונה האמתית. ומלבד זכירת חדוש העולם יש בו זכירת נס מצרים שהינו עבדים שם ולא הינו יכולים לנוח בעת חפצנו במנחה, והאל הצילנו מידם וצונו לנוח בשביעי, ועל כן זכר במשנה תורה זה השרש השני שיש לנו במנחה, ואמר שם במצות שבת (דברים ה, יד): "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וגו' עַל כֵּן צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת".
דיני המצוה, כגון מה הן הדברים הנקראים עקר מלאכות לחיב בהן העושה אותן כגון ארבעים מלאכות חסר אחת שמנו חכמים ותולדותיהן, והמלאכות הקלות שאסרו הם ז"ל לגדר, והדברים גם כן הנקראין שבותין. ומה שלמדו ז"ל (יומא פה ע"א-ע"ב) מן הכתוב כי דוחין הכל להצלת נפשות, וכי הזריז לחלל שבת בשביל הצלת נפשות הרי זה משבח. והטעם לפי שסבת עשית המצוה הוא האדם, וקיום הסבה הוא קיום הכל. ומפני כן אמרו זכרונם לברכה (שם פג ע"א) שנאמן כל חולה לומר צריך אני שתחללו שבת עלי, וכל חולה בקדחת שוכב על ערש דוי בכלל סכנה הוא לחלל שבת עליו (עבודה זרה כח ע"א). ויתר רבי פרטיה, מבוארים במסכת שבת ויום טוב.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה במזיד נסקל, והוא שיהיו שם עדים והתראה. כלל זה בידך לעולם, שאין מיתה או מלקות אלא בעדים והתראה, וההתראה לעולם להבחין בין שוגג למזיד. ודע זה העקר בכל מקום, ולא תשאל ממני להחזירו. ואם עשה מלאכת מחשבת בשוגג מביא חטאת קבועה (ביצה יג ע"ב).
השבת אינה צריכה למלאכה והעושה מלאכה פוגם בכבודה
ליקוטי הלכות (אורח חיים, שבת ב):
וְהִנֵּה עַל-פִּי הַנֶּאֱמַר שָׁם מוּבָן הֵיטֵב. טַעַם אִסּוּר ל"ט מְלָאכוֹת בְּשַׁבָּת כִּי בְּשַׁבָּת הוּא הִתְגַּלּוּת שֹׁרֶשׁ הָרָצוֹן מֵצַח הָרָצוֹן שֶׁנִּתְגַּלֶּה בְּשַׁבָּת בְּמִנְחָה שֶׁאָז הָיְתָה הִסְתַּלְּקוּת מֹשֶׁה. וּמֵאַחַר שֶׁאָז נִתְגַּלֶּה הָרָצוֹן מִזֶּה נַעֲשֶׂה יִרְאָה וְזֶה בְּחִינַת יָרֵא שַׁבָּת כִּי בְּשַׁבָּת נַעֲשֶׂה יִרְאָה עַל-יְדֵי הִתְגַּלּוּת הָרָצוֹן כַּנַּ"ל. וְעַל-יְדֵי הַיִּרְאָה נִשְׁפָּע חֶסֶד. וַאֲזַי אֵין צְרִיכִין לַעֲשׂוֹת שׁוּם מְלָאכָה כִּי נִתְקַיֵּם הָעוֹלָם בְּחַסְדּוֹ וְעַל-כֵּן אָסוּר לַעֲשׂוֹת שׁוּם מְלָאכָה בְּשַׁבָּת. כִּי פּוֹגֵם בִּכְבוֹד שַׁבָּת שֶׁאָז נִשְׁפָּע חֶסֶד גָּדוֹל. וְנִתְקַיֵּם הָעוֹלָם בְּלִי אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא כְּלָל נִמְצָא כְּמוֹ שֶׁבְּחִדּוּשׁ הָעוֹלָם בְּעֵת שֶׁבָּרָא ה' יִתְבָּרַךְ אֶת הָעוֹלָם בָּרָא בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וְנָח כְּמוֹ כֵן עַתָּה בְּקִיּוּם הָעוֹלָם אָנוּ עוֹשִׂין מְלָאכוֹת בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁהוּא בְּחִינַת אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא קִיּוּם הָעוֹלָם וּבְשַׁבָּת אָסוּר לָנוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה. כִּי אָז נִשְׁפָּע הַחֶסֶד. וְאֵין צְרִיכִין לְאִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא כְּלָל. בִּשְׁבִיל קִיּוּם הָעוֹלָם. כִּי נִתְקַיֵּם הָעוֹלָם בְּחַסְדּוֹ וְעַל-כֵּן חַיָּב לֶאֱכֹל שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת בְּשַׁבָּת. כִּי אֵלּוּ הַשָּׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת הֵם כְּנֶגֶד הַשְּׁלֹשָׁה יָמִים טוֹבִים. שֶׁהֵם בְּחִינַת הִתְגַּלּוּת הָרָצוֹן כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר שָׁם.
בשבת אין בירור נשמות כמו בחול, שהכל חדש
ספר הליקוטים למהרח"ו (בהר):
ובזה יתורץ לך, כי איך אפשר שיום שבת שאין יום מקודש כמוהו, הוא כנגד מלכות התחתונה, ושאר ששת ימי השבוע שהם חול גמור, כי אדרבה, כי מי שהוא יותר עליון אינו מתפחד לירד למטה ממקומו, מה שאין כן במלכות, ודי למבין. אמנם ביום השבת אז הוא כנגד המלכות כנ"ל, ואינה יכולה לברר מהז' מלכים, ולכן אז כל הו' קצוות עליונות שנתלבשו בששת ימי החול, חוזרים להתעלות למקומם הראשון, כי כשהם למטה, אז הם מבררים ממה שיש למטה, אך בהיות למעלה במקומם, אז אין שם מה לברר, רק הם מזדווגים שם, ומוציאין נשמות חדשות ממש. וזה סוד קדושת שבת, וטעם הזווג לתלמיד חכם בשבת, כי אז הם נשמות השבת חדשות ממקום העליון, ולא ממקום הבירור…
…נמצא, כי בימי החול יורדים למטה כדי לברר, וביום השבת אנו מעלין אותם למקומם, כדי להוציא נשמות חדשות. וזהו טעם איסור כל המלאכות ביום השבת, ואפילו אוכל נפש גם הם אסורות, כי אין שום בירור בשבת, והכל הוא חדש. וזה סוד שיר חדש ביום השבת, כמו שכתוב (תהלים צו, א): "שִׁירוּ לַיהוָה שִׁיר חָדָשׁ וכו'", שאנו אומרים בשבת, וזה מובן. ואפילו ענין הבירור נאסר בשבת. וזה סוד הטעם שאין בוררין אוכל מתוך פסולת ביום השבת, כי אין ביום שבת בירור מתוך פסולת, שהוא הז' מלכים, כי הכל הוא אוכל גמור, נשמות חדשות בלתי פסולת. וכאשר האדם עושה מלאכה בשבת, או בורר, גורם להוריד כחות עליונים למטה כמו בחול, ואז יש יכולת לחיצונים להדבק בהם, ונקראים החיצונים עלמא דמותא. ולכן נאמר מחלליה מות יומת, וזה תבין ממה שביארנו בסוד תחום שבת, כי בחול הקדושה סמוכה לחיצונים, ובשבת יש אלפים אמה תחום שבת ביניהם, ואינם נדבקים החיצונים בקדושה, ואם כן העושה מלאכה בשבת, גורם ירידת הקדושה אל החיצונים, ולכן חייב מיתה.
התיקון לקללות ע"י ל"ט מלאכות לא נצרך בשבת
שם משמואל פרשת נח שנת תרע"ה:
ולפי האמור יש ליתן טעם אהא דאיתא (סנהדרין נח ע"ב) גוי ששבת חייב מיתה. דהנה ידוע דל"ט מלאכות הן תיקונים ובירורים מל"ט הקללות שנתקלל העולם מחמת חטא אדם הראשון. ונראה שמספר ל"ט קללות הוא לעומת ל"ט חלקי האדם, שהאדם הוא עולם קטן, אבל לעומת הנקודה הפנימית לא שייך קללה שאינה מתקלקלת, והיינו אף שבקלקול ל"ט החלקים נחשבת גם היא מקולקלת כנ"ל, מכל מקום אין צריך רק לל"ט תיקונים כנ"ל. ובשבת נאסרו ל"ט מלאכות ששבת היא הנקודה הפנימית, כי כל שביעי הוא פנימיות ששת הקצוות המקיפין ונתגלה הנקודה הפנימית ממילא ולא שייך בירורים ותיקון ל"ט החלקים, ובשמירת שבת מורין שאין שולטין אז ל"ט הקללות באשר היא פנימיות ונעשים דבקים בקדושת שבת ומתגלה נמי הפנימיות של האדם, וכל זה הוא בישראל אבל אומות העולם שהפנימיות שלהם היא שורש הנחש טוב יותר שלא יתגלה שורש רע זה. ועיין ברמב"ן (ויקרא כ, יח) בפסוק את מקורה הערה, כי מקור משחת טוב שלא יתגלה. ועל כן גוי ששבת גילה שורש הרע הזה וחייב מיתה.
מנוחה, לימוד אישי וציבורי ותוספת תפילה
ספר האמונות והדעות (מאמר ג):
מתועלת קדוש קצת הזמן, תחלה בעזיבת המעשים בו, להגיע אל המנוחה מרב היגיעה, ולהגיע אל קצת החכמה, וחלק מן התוספת בתפלה, ויפנו בני אדם לפגיעת קצתם את קצתם בהתקבצם, וידברו בעניני תורתם ויכריזו בהם, וכל הדומה לזה.
הקשר בין כיבוד הורים לשבת
ראש דוד, פרשת קדושים
כלומר עיניכם הרואות מצות מורא וכיבוד אב ואם, שהן מצות שכליות, והטעם כי אביו ואמו הביאוהו בעולם ונתנו לו חלק בשר ועצמות וכו'.
ומזה תלמדו לכבדני ולירא מפני בחלקי אשר נתתי לכם, ולכן את שבתותי תשמרו, כי זה כל פרי, להיות התולדה מעין אב, ויום שבת הוא יום ששבת יתברך כביכול, וצריך לידבק בו, וזהו שאמר אל תפנו וכו', ואמרו רז"ל אל תפנו אל מדעתכם, שבחלקו שהוא חונן לאדם דעת צריך לכבדו ולדובקה בו.
היבטים בעידן המודרני
הערך המוסרי של השבת בחיים הכלכליים
במנוחת השבת היתה הכונה למנוחה שלמה, מוחלטת: לא תעשה כל מלאכת עבודה, כל הקשור בה והמעלה אותה על לב. זה יביא לידי כך, שלא רק העבודה לשם בצע כסף, אלא גם המחשבה על עבודה כזאת חדול תחדל. בזאת תגלה לנו באופן ברור מאד הכנעת חיי החומר לפני הרוח, שחרור האדם מעבודה, אשר אם יתמיד בה תהפך למטרה בפני עצמה ותהיה לו לעבדות. בודאי יקרה בעיני התורה כל עבודה למינה; לפיה יש לעבודה גם ערך מוסרי גם ערך חנוכי רב מאד, כי היא מעוררת בלב האדם רגש הכח ורגש החופש הפנימי. ומטעם זה דורשת היא כי העניים יקצרו בעצמם את קציר הפאה, אשר יעזוב להם בעל השדה לפי החוק. בזאת יהיה לעניים הרגש, כי בכחם ובעמל ידיהם אספו את הקציר הזה אל ביתם, כתבי הקודש הם כולם שיר השירים לעבודה, והוא המכריע בכח המוסר הכלכלי: העבודה אשר יעבוד האדם למצוא לחמו, היא אמנם רוממה וגם מרימה היא את בעליה האוכל לחם בזעת אפיו, למעלה למעלה על העצל המבקש לחם עצלות, שהיה למשל ולשנינה, – אך בכל זאת אל לה למלא את האדם כלו ללא שארית, אל לה לכבוש אותו כולו, עד היות לעבד נרצע לעבודה והיא לגברת המושלת בו.
שתי סכנות שאפה תורת משה למנוע בהחלט: הראשונה, התהוות טפוס אנשים אשר אין עיניהם ולבם כי אם אל הבצע, אשר כל עמלם אך לאסוף ולכנוס כסף ורכוש ונפשם הולכת ויבשה והרגש האנושי יועם בקרבם מפני התועלת העצמית. והשניה: טפוס האיש הנעבד לשכר, אשר ידכה ישוח תחת עול עבודה אכזריה, עבודת תמיד, ולבו איננו שמח במשלח ידו וחיי משפחה לא יחוש, כי הכל ירמס, יורק בטחנת העבודה אשר אין חפץ בה ואין פונה לה, עד היותו לחמור אדם נוטה שכמו לסבול. וככה אנחנו רואים כי התורה, אף כי, באשר היא תורת חיים, מוקירה היא את העבודה ואת משק האדם, בכל זאת לא תרשה כי יהיה משק האדם לאליל ולמושל באדם. בהיות, לפי דעת התורה, מטרת כל משק בית לא ההכנסה והריוח כי אם אך האדם וחייו ואשרו, היא נותנת בכוונה את האדם עליון על המשק, גודל הרעיון הזה, הקשור במצות השבת, הדחיה המכוונה של החמריות ובקשת החשבון מפני תעודת האדם הרוחנית, – כל זה יתברר לנו כתומו בהשיבנו אל לבנו מה ארכו הימים מאז ועד אשר החלו עמי התרבות בדורנו זה, ורק אחרי מלחמות חברתיות כבדות, לחקות את רעיון מנוחת השבת ולחוק את מנוחת היום הראשון, בכל או בחלק, מנוחה אשר בלעדיה לא יוכל האדם, שכל כך כבדה עליו העבודה בימינו, לעבוד ולחיות.
ד"ר האנס גוסלאר, "ההד", שנה ה', חוברת ב'.
שלא לעשות מלאכה – לא לפי כמות האנרגיה כי אם לפי כללי ההלכה
איסורי-מלאכה בשבת אינם נקבעים כלל עפ"י כמות האנרגיה המושקעת במלאכות והטירחה שהאדם טורח בהן, אלא עפ"י כללים של ההלכה עצמה – ל"ט מלאכות ותולדותיהן. אין משמעות השבת אלא הקדושה – להשליט על שביעית מחיי-האדם אורח-חיים מיוחד, שאינו נובע מטבעו ונטיותיו וצרכיו של האדם אלא רק מהחלטתו לקבל עליו עול מלכות-שמים, אורח-חיים שהוא שונה ונבדל מאורח-החיים הטבעי, והלכותיו מבליטות ומדגישות שוני זה ("אות היא לעולם") מכאן, שהשבת מאבדת את כל משמעותה הדתית אם הלכותיה מותאמות לנטיותיו או לנוחיותו של האדם. כיוצא בזה הם דיני טהרת-משפחה או דיני מאכלות אסורים, שאין להם שום הנמקה פיסיולוגית או פסיכולוגית ואין הם אלא כפיית טבע האדם לעבודת הבורא.
מכאן שאין ההלכה יכולה – ואף אינה צריכה – להיות מותאמת לאינטרסים ולצרכים הטבעיים של האדם. כמנגנון לסיפוק צרכי האדם הדת מיותרת לגמרי. שבת שמספקת לאדם מנוחה ונוחיות בלבד חסרה כל תוכן וכל ערך דתי. כל כוחה של השבת היא בזרות שיש בה לאורח-החיים הטבעי : "אות היא לעולם" – ודבר שניתן להיכלל במהלך החיים הנורמאליים איננו בגדר אות דתי.
ישעיהו ליבוביץ', "מצוות מעשיות (משמעותה של ההלכה)", יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל עמ' 13-36.
קישורים:
מקורות נוספים:
פניני הלכה, שבת, פ"א פתיחה, שבת מנוחה- השלמת הבריאה.
שביתת בהמה בשבת, הרב אליהו בקשי דורון, שו"ת בני אב ח"א סי' יא.
שביתת בהמה, תגובת הרב יוסף שלום אלישיב, בשו"ת בנין אב חלק ב' סי' כ.
