שמות יב:
ט אַל־תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם־צְלִי־אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל־כְּרָעָיו וְעַל־קִרְבּוֹ.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא תעשה קכה:
הזהירנו מאכול קרבן פסח מבושל או נא אלא צלי אש בלבד. והוא אמרו יתעלה (שמות יב, ט) "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים". וכבר בארתי בשרש ט' מזה המאמר שמי שעבר על לאו זה לוקה. (קרבן פסח פ"ח).
ספר מורה נבוכים לרמב"ם (חלק שלישי פרק מו):
אבל הדינים המיוחדים בפסח והם שנאכל צלי אש בלבד, ובבית אחד, ועצם לא תשברו בו, הם כולם טעמם פשוט. כי כשם שהמצה למהירות כך הצלי למהירות, ואין שם שהות לעשות מטעמים ולתקן תבשילין. ואפילו השהייה בשבירת עצמיו והוצאת מה שבהן אסור, כי כבר הזכיר כללו של דבר בכל זה והוא אומרו: ואכלתם אותו בחיפזון, ואין עם החיפזון שהות לשבירת העצם ולא לשגר ממנו מבית לבית ולחכות לשליח עד שיחזור, כי כל אלו מעשה רשלנות והתמהמהות, והייתה המטרה לפעול בחיפזון ובמהירות, שמא יתאחר אחד ויפסיד את היציאה בקהל בני אדם, ויהיה אפשר להזיקו ולהתנכל לו.
ונקבעו אותם המצבים לדורות כדי לזכור היאך היה הדבר, כמו שאמר ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה.
אבל מה שאינו נאכל אלא למנויו, הוא לזירוז לקיחתו, ולא יסמוך אדם על קרובו או חברו או מי שיזדמן שיארח אותו ולא ישתדל בו מתחילת הזמן.
צלי כדרך מלכים בני חורין
ספר החינוך:
שלא לאכל מבשר הפסח נא ובשל כי אם צלי אש, שנאמר (שמות יב, ט) "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש". הענין הזה, שלא יאכל אותו קדם גמר בישולו ואפילו בצלי, וזהו פרוש 'נא' (פסחים מא ע"א), שהבשר שהתחיל בו מעשה האור ונצלה מעט ואינו ראוי לאכילת אדם עדין נקרא נא. אבל כשהוא חי לגמרי שלא התחיל בו האור כלל, אין זה בכלל לאו ד'נא' [של נא] ללקות עליו משום 'אל תאכלו ממנו נא'. אבל אסור מדאוריתא, שכל שאינו צלי אש אסרה התורה דרך כלל. ופירוש 'בשל', שבישלו במים או בכל משקה או במי פירות, שנאמר: "ובשל מבושל", ריבה הכל.
משרשי מצוה זו, מה שכתוב בשחיטתו, לזכור נס יציאת מצרים. וזהו שנצטוינו לאכלו צלי דוקא, לפי שכך דרך בני מלכים ושרים לאכל בשר צלי, שהוא מאכל טוב ומוטעם, אבל שאר העם אינם יכולים לאכל מעט בשר שתשיג ידם, כי אם מבושל, כדי למלא בטנם. ואנו שאוכלים הפסח לזכרון שיצאנו לחירות להיות ממלכת כהנים ועם קדוש, ודאי ראוי לנו להתנהג באכילתו דרך חרות ושרות, מלבד שאכילת הצלי יורה על החפזון שיצאו ממצרים ולא יכלו לשהות עד שיתבשל בקדירה.
דיני המצוה, כגון אם עשהו צלי קדירה, או סכו במשקין, או במי פירות או במים או בשמן תרומה, מה דינו ויתר פרטיה, מבוארים בפסחים (מ ע"ב הלכות קרבן פסח פ"ח).
ונוהגת בזכרים ובנקבות בזמן הבית, והעובר עליה ואכל נא או מבושל לוקה. וכן אם אכל שניהם כאחד לוקה מלקות אחת, ששניהם לאו אחד לדעת הרמב"ם ז"ל (שם ה"ד וספר המצוות שורש ט) והרמב"ן ז"ל (שם בשורש ט דיבור המתחיל "המין השלישי") מנה אותן שני לאוין, וכתב שלוקין עליהן על כל אחד ואחד, דכיון דכתיב אל תאכלו כי אם צלי אש , מיפרט בנא ומבושל למה לי [מדוע לפרט נא ומבושל], שמע מינה [לְמַד מזה] ללקות על כל אחד ואחד מן הפרטים.
ואמר ז"ל כי בכל המצות יהיה המנין כן, שכל הנפרטים בתורה אחד אחד והם דברים חלוקים נמנה כל אחד למצוה אחת בחשבון המצות, כגון זה דנא ומבושל, וכן אתנן ומחיר, ושאור ודבש וזולתם. ואמנם בענין המלקות יש חילוק בהם, שכל הנפרטים בלאו אחד אין לוקין עליהם אלא מלקות אחד, כגון אתנן זו-נה ומחיר כלב, ושאור ודבש, משפט גר יתום וכיוצא בהן כולן. אבל הלאוין שיש בהן כלל ופרטים בתחלה או בסוף, כגון זה הלאו שפורט נא ומבושל וכולל אל תאכלו כי אם צלי אש, וכן בנזיר כולל מכל אשר יצא מגפן היין לא יאכל (במדבר ו, ד), ואחר כך פורט חרצנים וזג וענבים לחים ויבשים, באלו וכיוצא בהן לוקין עליהן על כל אחד ואחד, כי רבוי הפרט שלא היה צריך יורה על המלקות על כל אחד ואחד כמו שאמרנו. והרבה הרב ראיותיו על זה בעיקר התשיעי בספר המצות שלו, שאין חשבון הלאוין כחשבון המלקיות.
וזה שאמרתי שהרמב"ן ז"ל ימנה כל הנפרטים בשמם אחד אחד מצוה בפני עצמה, דוקא כשהם חלוקים בענין כמו שכתבנו, כגון שאור ודבש, אתנן ומחיר. אבל במקום שהענין אחד אף על פי שנפרטין בשמות חלוקים לא נמנה זה כי אם מצוה אחת, כגון כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך (דברים טו, יט) שאין זה אלא צוואה אחת להקדיש כל בכור, והפרט אינו אלא ביאור. וכן וכל מעשר בקר וצאן (ויקרא כז, לב), שאין זה אלא צוואה אחת להפריש ולתת מעשר מבהמות אלו. וכן שופטים ושוטרים (דברים טז, יח) שאין זה אלא שנעשה דין על פי אנשים אלה וצוואה אחת היא. וכן מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק (ויקרא יט, לו), שהכל צוואה אחת, שלא נשקר המדות.
[וכעין זה במשך חכמה, ובאור החיים פסוק ח]צלי כדרך הנחפזים ללכת
בכור שור (שמות יב, ט):
כי אם צלי אש – שיתבשל מהר, ובשלהו כל צרכו. כן דרך בני אדם הנחפזין ללכת, שאוכל צלי, שהוא ממהר מבישול אחר, שאין חציצה בינו לבין האש. ולכך קורא 'צלי אש' שהוא לשון מיהור.
[עיין ברשב"ם ובחזקוני בפסוק ח, ובטור פסוק ט]שלא יבוא לידי נותר
החזקוני (שם):
אל תאכלו ממנו נא – שעל ידי כן נפשו של אדם קצה בו ומניחו ונמצא בא לידי נותר.
ובשל מבשל – שאינו ממהר לבשל כל כך במים כמו באש. ועוד שעל ידי הבשול שבמים יש פירורין בבשר ובא לידי נותר וכל כך מטעם חפזון.
להתגרות במצריים
החזקוני (שמות יב, ח):
צלי אש – שיהא ריחו הולך ונודף בחוטמן של מצרים וידעו שאתם אוכלים את יראתם.
[וכן הוא בדעת זקנים, ובמיוחס לרא"ש בשם האבן עזרא, וברלב"ג]שהלב אנין טעם לבשר נא
שכל טוב (שמות יב, ט):
אל תאכלו ממנו נא – ואפילו מקצתו. אין נא אלא חי, והוא מדובר על אופן אנינות שבשר החי הלב מתאנח [מתאנה] ממנו, בלשון ערבי קורין לשאינו צלוי כל צרכו, חי:
[וכן הוא בלקח טוב]בשר נא מזיק לבריאות
ר"י כספי (שם):
אל תאכלו ממנו נא – ידוע כי אלו היו אוכלים אותו נא, רצוני בשר חי שאינו מבושל כלל או מבושל מעט, היה יותר מורה על החפזון, אמנם השם לא יצוה לנו לעוות משפט הגוף, אף כי הנפש, לכן הזהירנו מלאכלו נא, ואם הוא מוזהר ועומד כי הוא מאכיל מזיק.
קישורים:
מצווה זו קשורה למצווה הקודמת, מצוה ו. וראה גם לקמן מצוה טז בביאור המהר"ל.
מקורות נוספים:
