שמות יג:
יג וְכָל-פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם-לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה פא:
היא שצונו לפדות פטר חמור בשה לבד ושלא יפדה בזולתו וינתן אותו השה לכהן. והוא אמרו יתעלה (שמות לד, כ): "וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה". וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת בכורות. והיא גם כן, אין הלויים חייבין בה.
החמורים מצווים אצל בני אדם
מורה נבוכים (ג, לט):
ובבאור אמר בבכור אדם ובבכור בהמה "ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו וגו' על כן אני זובח ליי וגו'". ואמנם היות זה מיוחד בבקר ובצאן וחמור הוא מבואר מאד שאלו הם הבהמות הביתיות שמגדלים אותם בני אדם והם נמצאים ברוב המקומות וכל שכן בארץ ישראל וכל שכן אצל ישראל שאנחנו כולם רועים אבותינו ואבות אבותינו "רועי צאן היו עבדיך וגו'". אמנם הסוסים והגמלים אינם נמצאים אצל הרועים על הרוב ולא בכל מקום הסתכל בשלל מדין לא תמצא בו מבעלי החיים רק בקר וצאן וחמור – כי מין החמור לבד הוא הכרחי לבני אדם כולם וכל שכן למי שיש לו עסק בשדות וביערים "ויהי לי שור וחמור"; אך הגמלים והסוסים אינם נמצאים על הרוב אלא ליחידים ובקצת מקומות.
זכר לפדיוננו ממצרים שהרג את בכוריהם ואותנו הציל
ספר החינוך:
לפדות ולד חמור זכר שנולד ראשון, שנאמר: "וְכָל-פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה".
וענינה הוא, שלוקח הישראל שה אחד ונותנו לכהן בפדיון בכור החמור. שהוא לשם יתברך, מן הטעם שכתבנו למעלה (מצוה יח), והוא ברוך הוא נתנו לכהן, ולפיכך פודהו הישראל ממנו. כי השם יתברך רצה שיהיה לו פדיון בשה. ואם אין לו שה פודהו בדמי שה, ולפי שאין דמי השיות שוין, אמרו רבותינו זכרונם לברכה (בכורות יא ע"א) עין יפה בסלע, רעה בחצי סלע, ובינונית בשלשה זוזים. וזמן הפדיון עד שלשים יום. והשה חולין ביד כהן, והחמור ביד ישראל.
משרשי מצוה זו, כדי שיזכרו היהודים לעולם הנס שעשה להם האל ביציאת מצרים. שהרג כל בכוריהם, שנמשלו לחמורים (יחזקאל כג, כ), כמו שכתוב (שמות יג, יד-טו).
דיני המצוה, כגון שותפות הנכרי, או מקבל חמור ממנו להטפל בו, ודין גוי שהפריש פטר חמור מה דינו, ודין חמור שילדה כמין סוס, ודין לוקח חמור מגוי, וענין ספק אם ביכרה מה דינו, ודין נותן החמור בעצמו לכהן, ויתר פרטיה, מבוארים במסכת בכורות (פרק ראשון).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות ישראלים, ולא בכהנים ולוים.
ועובר עליה, ביטל עשה.
מפני סייעו לבני ישראל בצאתם ממצרים
בכורות (ה ע"ב):
אמר ר' חנינא שאלתי את ר' אליעזר בבית מותבא רבא מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים, אמר ליה גזירת הכתוב היא ועוד שסייעו ישראל בשעת יציאתם ממצרים שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים.
החמריות והפשטות של החמור מגדירה אותו כראשית בעלי החיים
המהר"ל (גבורות ה' כט):
דע כי אין בריאה יותר פשוטה מן החמור שהוא כולו חומר, והחומר הוא הפשוט יותר שלא קבל צורה, וכן החמור בעבור שהחמור נוטה אל החומר, הוא בריאה יותר פשוטה מכל בריאה שיש בו צורה חשובה. כי שאר הנבראים שיש בהם צורה חשובה אין זה פשיטות, כי לקבל הצורה צריך הרכבה כדי שיקבל הצורה החשובה, ולפיכך נברא האדם אחרון יותר מכל הנבראים, כי לחשיבות צורתו צריך הרכבה יותר עד שיקבל הצורה, ולטעם זה חמור במה שהוא נוטה אל החומר, הוא ראשית הבעלי חיים מכל הבהמות שבעולם בעבור פשיטותו. ולזה הטעם חייב החמור שהוא בהמה טמאה בבכור, ולא שום בהמה טמאה בעולם, כי מצד שהוא פשוט יותר שייך בו בכורה וראשית, שכל אשר הוא פשוט הוא ראשית למורכבים שאחריו, והראשית שייך בו בכורה, כי לא היה ראוי שום בהמה טמאה למצות בכורה בשביל שאינה חלה הקדושה על דבר טמא, רק החמור מפני שהוא בעצמו ראשית מפני שהוא פשוט, וכאשר הוא בכור שהוא גם כן ראשית גמור ולכך דין בכור בחמור מה שלא תמצא בשום בהמה טמאה.
מעלת הבכור מתהפכת לרעה בחמור ותיקונה בפדיון בשה
ספר שם משמואל, פרשת בא, שנת תרפ"א
ולפי האמור יש לפרש לשון המדרש (ריש פ' ויחי): "שלא יפדו בי המצריים וכו' דכתיב: ופטר חמור תפדה בשה". דהנה בטעם מצוה זו י"ל דבכור באשר הוא ראשית חלה עליו מעלה, וחמור באשר איננו בר קיבול המעלה ההיא תפדה בשה שהמעלה חלה על השה, ואם לא תפדה והמעלה בהכרח חלה על החמור אבל איננו בר קיבול, ובהכרח שהמעלה תתרחק ממנו, שוב חלו עליו כחות חיצונים, וע"כ וערפתו, אבל כשנפדה בשה מאחר שכך היא המצוה שוב למפרע איננו נחשב שחלה על החמור ונתרחקה ממנו, אלא שחלה למפרע על השה כי העומד לפדות מחמת המצוה כפדוי דמי, וע"כ החמור שוב מותר בהנאה. ובזה יובן מה שאמר יעקב שלא יפדו בי המצריים, דבאם הי' יעקב נקבר במצרים ומחובר לקרקע מצרים שוב היתה ארץ מצרים המשתחוים לשה ביכולתה לקבל את האור האלקי באמצעות יעקב הנטמן בה הנקרא שה פזורה ישראל, וכמו שמצינו קליפה השומרת לפרי שיש בה חשיבות בענין קבלת טומאה להבדיל באשר גדלין יחד ונקראת ג"כ בשם פרי, וע"כ כמו ענין פדיון פטר חמור שמאחר שמעלת הראשית חלה על השה ניצול החמור מהתדבקות כחות החיצונים, כן נמי אם הי' יעקב נקבר במצרים והי' מקום לחול ענין גילוי אלקי שוב היו מצרים ניצולים מהיות חל עליהם כחות חיצונים.
הסיבה שנפדה בשה
רלב"ג תועלות (שם):
והנה התועלת בזאת המצוה הוא שיקחו בזה תועלת הבעלים והכהן; וזה, כי על הרוב יהיה ערך פטר החמור יותר גדול מערך השה; ואולם התועלת שיגיע מזה לכהן הוא כי מפני שהיה ראוי אם היה פטר חמור לכהן שיהיה קדוש קדושת הגוף, והיה בלתי אפשר בו שיהנה ממנו הכהן באכילה ולא במלאכה, כמו הענין בבכור בהמה טהורה שאסור בגזה ועבודה, הנה רצתה התורה שיפדוהו הבעלים במה שיתכן שיהנה בו הכהן, אם באכילה אם בהנאה אחרת.
צפנת פענח (פרשת תרומה):
דטעם גזירת פטר חמור שצריך פדיון בשה, הוא כנזכר במדרש דמצריים נקראו חמורים וישראל נקראו שה, ולפי טעם זה צריך דוקא שה בחמור, כפירוש הג' הנ"ל. ועוד טעם אחר הוה ליה למימר טעם שפטר חמור צריך פדיון, משום שסייעו את ישראל בטעינת כסף וזהב וכו', ולפי טעם זה די לחמור שצריך פדיון על כל פנים, אבל מנא לן לומר דלהחמיר אמרה תורה שה, דלא יהא חמור מהקדש, ואם כן אמרינן דלהקל אמרה תורה שה בחמור, ופטר סוס וגמל שלא סייעו בטעינה זו אינם צריכים פדיון.
קישורים:
מצווה זו קשורה עם המצוות יח כג שצב שצג ותמה
מקורות נוספים:
