שמות יג:
יג וְכָל-פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם-לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה פא:
היא שצונו לפדות פטר חמור בשה לבד ושלא יפדה בזולתו וינתן אותו השה לכהן. והוא אמרו יתעלה (שמות לד, כ): "וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה". וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת בכורות. והיא גם כן, אין הלויים חייבין בה.
החמורים מצווים אצל בני אדם
מורה נבוכים (חלק ג פרק לט):
ובבאור אמר בבכור אדם ובבכור בהמה "ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו וגו' על כן אני זובח ליי וגו'". ואמנם היות זה מיוחד בבקר ובצאן וחמור הוא מבואר מאד שאלו הם הבהמות הביתיות שמגדלים אותם בני אדם והם נמצאים ברוב המקומות וכל שכן בארץ ישראל וכל שכן אצל ישראל שאנחנו כולם רועים אבותינו ואבות אבותינו "רועי צאן היו עבדיך וגו'". אמנם הסוסים והגמלים אינם נמצאים אצל הרועים על הרוב ולא בכל מקום הסתכל בשלל מדין לא תמצא בו מבעלי החיים רק בקר וצאן וחמור – כי מין החמור לבד הוא הכרחי לבני אדם כולם וכל שכן למי שיש לו עסק בשדות וביערים "ויהי לי שור וחמור"; אך הגמלים והסוסים אינם נמצאים על הרוב אלא ליחידים ובקצת מקומות.
זכר לפדיוננו ממצרים שהרג את בכוריהם ואותנו הציל
ספר החינוך:
לפדות ולד חמור זכר שנולד ראשון, שנאמר: "וְכָל-פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה".
וענינה הוא, שלוקח הישראל שה אחד ונותנו לכהן בפדיון בכור החמור. שהוא לשם יתברך, מן הטעם שכתבנו למעלה (מצוה יח), והוא ברוך הוא נתנו לכהן, ולפיכך פודהו הישראל ממנו. כי השם יתברך רצה שיהיה לו פדיון בשה. ואם אין לו שה פודהו בדמי שה, ולפי שאין דמי השיות שוין, אמרו רבותינו זכרונם לברכה (בכורות יא ע"א) עין יפה בסלע, רעה בחצי סלע, ובינונית בשלשה זוזים. וזמן הפדיון עד שלשים יום. והשה חולין ביד כהן, והחמור ביד ישראל.
משרשי מצוה זו, כדי שיזכרו היהודים לעולם הנס שעשה להם האל ביציאת מצרים. שהרג כל בכוריהם, שנמשלו לחמורים (יחזקאל כג, כ), כמו שכתוב (שמות יג, יד-טו).
דיני המצוה, כגון שותפות הנכרי, או מקבל חמור ממנו להטפל בו, ודין גוי שהפריש פטר חמור מה דינו, ודין חמור שילדה כמין סוס, ודין לוקח חמור מגוי, וענין ספק אם ביכרה מה דינו, ודין נותן החמור בעצמו לכהן, ויתר פרטיה, מבוארים במסכת בכורות (פרק ראשון).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ובנקבות ישראלים, ולא בכהנים ולוים.
ועובר עליה, ביטל עשה.
מפני סייעו לבני ישראל בצאתם ממצרים
בכורות (ה ע"ב):
אמר ר' חנינא שאלתי את ר' אליעזר בבית מותבא רבא מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים, אמר ליה גזירת הכתוב היא ועוד שסייעו ישראל בשעת יציאתם ממצרים שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים.
לזכור הפלא העצום ושיש אלהים בקרב הארץ
תועלות הרלב"ג (שמות יג, ב):
התועלת הראשון הוא במצוות, והוא מה שנצטוינו בענין הבכורות על האופן שהתבאר בפרשה השנית, רוצה לומר שניתן בכור הבהמה הטהורה לכהן, ונפדה פטר חמור ובכור האדם. והתועלת באלו המצוות הוא להזכיר הפלא ההוא העצום שעשה ה׳ יתעלה ביום הכותו כל בכור בארץ מצרים באדם ובבהמה, ולבני ישראל לא הגיע נזק כלל, אבל הגיע להם מזה היציאה מעבדות לחרות, וזהו חוזק היד אשר בו יצאו ממצרים, כמו שאמר ה׳ יתעלה בראש זה הענין: "ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה". וזה, כי המכות הראשונות לא היו חזקות כחוזק זאת המכה. והנה התועלת המגיע בזכירת זה המופת הנפלא הוא לפרסם כי יש אלהים שופטים בארץ, ומשגיח בדבקים בו בזה האופן העצום מההשגחה.
עקידת יצחק (שער לח):
יאמר שינהגו בזה הענין מקדוש הבכורות ופדיונן לפי שיזכר בם מכת הבכורות שבמצרים שבשבילה הית' מצות הפסח כדי שיגיע מהזכרון הזה תועלת אמתת מציאותו יתברך וכי יש אלהים לברי לבב והוא מה שסמך והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים ויהיה כי הקשה פרעה וגו'. והוא במה שהודיע אליו כי טעם הכל להודיע כי יש אלהים פועל ישועות בקרב הארץ.
משך חכמה (שמות יג, יג):
אמנם נראה עפ"י מה שדרשו ביתרו פ' כ"ט אנכי הגדתי והושעתי והשמעתי אנכי הגדתי למצרים שברחתם כדי שישמעו וירדפו וכו' והושעתי אתכם שנאמר ויושע ד' והכוונה כי אין שינוי רצון אצל השי"ת רק הכל בסיבוב הסיבות ועלילות בהשגחה נפלאה וכאשר תבוא צרה לאדם וינצל ממנה בישועת השי"ת אין זה שינוי חלילה ברצונו יתברך רק היה גלוי להשי"ת שהאדם צריך לבוא להצרה ולהנצל ממנה ובפרט יציאת מצרים אשר הכנסתן למצרים היה בגזירה מוחלטת וע"ז נכרת ברית בין הבתרים עם אברהם אבינו אשר היה צריך ליתן אותם בכור הברזל לצרף אותן אשר יהיו נכנעים בטבען ומוכשרים לייגע את נפשותם וילמדו החכמות הרמות אשר התנוססו אז במצרים שהיתה הממלכה האדירה בתבל, ועוד טעמים כמוסים וגלוים לחכמת הבורא, לכן כאשר פסח ד' על כל בכור בבני ישראל והרג כל בכור באדם ובבהמה אשר במצרים שמזה ראו ההשגחה הפרטית ודביקות השי"ת לנבראים השומרים דרכיו וחוקיו צוה לזכרון אשר יקדישו כל בכור באדם ובבהמה ובזה נכלל גם ביאתן למצרים ע"י יוסף הבכור מרחל, וייחד את החמור לזכור את הכנסתן למצרים ע"י החמורים כמו שמבואר בפ' מקץ וישאו שברם על חמוריהם, לרמוז שהכניסה למצרים עד היציאה היה שלשלת ארוכה סיבות שונות אשר כולם כאחד התלכדו ללמד מפעולת תמים דעים אשר הכל בהשגחה מיוחדת ומאז מאבותם הנחיל אותם השי"ת לסגולתו וקדושתם וקרבתם להשי"ת הוא מן צור חצבנו האבות, וכמו הבכור אשר הוא קדוש מאליו בטבעו כן לא פסקה ההשגחה מזרע האבות מתחילת כניסתן למצרים שעל ראשון עד יציאתם, וע"ז יורה קדוש בכור אדם ופטר חמור ודוק.
כנגד ובדוגמת זמן מכת בכורות
אבן עזרא (שמות יג, יג):
כי הנה כתוב: הוא יערף מזבחותם (הושע י, ב), וערפו שם את העגלה בנחל (דברים כא, ד), שהפירוש לכרות העורף. כי כל בכור שלא יקרב על המזבח או לא יפדה, הוא חייב מיתה, כי בכורי מצרים אדם ובהמה מתו. כי השם לא מלטם מן הגזרה שגזר על מצרים, רק שיהיו מוכנים וקדושים לעבודתו.
ולא היו לישראל בהמות טמאות כי אם החמורים לבדם, על כן לא יפדה מין אחר.
הרלב"ג ביאור המילות (שמות יג, ב):
והנה לקח ה' יתעלה לו הבכורות באדם ובבהמה בבני ישראל, לפי שהוא הציל בכורות ישראל ביום הכותו כל בכור בארץ מצרים. והנה יִדְמֶה שלא היו לישראל אז מהבהמות הטמאות כי אם החמורים, ולזה לא נהגה זאת הבכורה כי אם במין החמור מבין הבהמות הטמאות. ולא היו מגדלים הסוסים לפי שלא יוּתַר לרכוב אותם במצרים כי אם לשרים הגדולים.
מספיק רגע כדי שתחול איזו קדושה
ספורנו (שמות יג, יד):
מה זאת: פדיון פטר חמור, שהוא בהמה טמאה ולא תחול עליה קדשת הגוף, ועריפת פטר חמור אם לא תפדה. "בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים": בחזק ידם של מצרים הוציאנו ה', כאמרו "ותחזק מצרים על העם" (לעיל יב, לג), באפן שלא יכלנו לשאת נכסינו בעגלות כמנהג מצרים, והצרכנו לשאת בחמורים, ונעשה בהם נס שהספיקו לזה בכמו רגע, וחלה עליהם איזו קדשה ראויה לפדיון.
ספר אור רש"ז (מאמר רכז סוף פרשת בא):
למה זכו פטרי חמורים יותר מפטרי סוסים וגמלים, לפי שסייעו לישראל במצרים בביזת מצרים.
החמריות והפשטות של החמור מגדירה אותו כראשית בעלי החיים
המהר"ל (גבורות ה' כט):
דע כי אין בריאה יותר פשוטה מן החמור שהוא כולו חומר, והחומר הוא הפשוט יותר שלא קבל צורה, וכן החמור בעבור שהחמור נוטה אל החומר, הוא בריאה יותר פשוטה מכל בריאה שיש בו צורה חשובה. כי שאר הנבראים שיש בהם צורה חשובה אין זה פשיטות, כי לקבל הצורה צריך הרכבה כדי שיקבל הצורה החשובה, ולפיכך נברא האדם אחרון יותר מכל הנבראים, כי לחשיבות צורתו צריך הרכבה יותר עד שיקבל הצורה, ולטעם זה חמור במה שהוא נוטה אל החומר, הוא ראשית הבעלי חיים מכל הבהמות שבעולם בעבור פשיטותו. ולזה הטעם חייב החמור שהוא בהמה טמאה בבכור, ולא שום בהמה טמאה בעולם, כי מצד שהוא פשוט יותר שייך בו בכורה וראשית, שכל אשר הוא פשוט הוא ראשית למורכבים שאחריו, והראשית שייך בו בכורה, כי לא היה ראוי שום בהמה טמאה למצות בכורה בשביל שאינה חלה הקדושה על דבר טמא, רק החמור מפני שהוא בעצמו ראשית מפני שהוא פשוט, וכאשר הוא בכור שהוא גם כן ראשית גמור ולכך דין בכור בחמור מה שלא תמצא בשום בהמה טמאה.
מעלת הבכור מתהפכת לרעה בחמור ותיקונה בפדיון בשה
ספר שם משמואל (פרשת בא, שנת תרפ"א):
ולפי האמור יש לפרש לשון המדרש (ריש פ' ויחי): "שלא יפדו בי המצריים וכו' דכתיב: ופטר חמור תפדה בשה". דהנה בטעם מצוה זו י"ל דבכור באשר הוא ראשית חלה עליו מעלה, וחמור באשר איננו בר קיבול המעלה ההיא תפדה בשה שהמעלה חלה על השה, ואם לא תפדה והמעלה בהכרח חלה על החמור אבל איננו בר קיבול, ובהכרח שהמעלה תתרחק ממנו, שוב חלו עליו כחות חיצונים, וע"כ וערפתו, אבל כשנפדה בשה מאחר שכך היא המצוה שוב למפרע איננו נחשב שחלה על החמור ונתרחקה ממנו, אלא שחלה למפרע על השה כי העומד לפדות מחמת המצוה כפדוי דמי, וע"כ החמור שוב מותר בהנאה. ובזה יובן מה שאמר יעקב שלא יפדו בי המצריים, דבאם הי' יעקב נקבר במצרים ומחובר לקרקע מצרים שוב היתה ארץ מצרים המשתחוים לשה ביכולתה לקבל את האור האלקי באמצעות יעקב הנטמן בה הנקרא שה פזורה ישראל, וכמו שמצינו קליפה השומרת לפרי שיש בה חשיבות בענין קבלת טומאה להבדיל באשר גדלין יחד ונקראת ג"כ בשם פרי, וע"כ כמו ענין פדיון פטר חמור שמאחר שמעלת הראשית חלה על השה ניצול החמור מהתדבקות כחות החיצונים, כן נמי אם הי' יעקב נקבר במצרים והי' מקום לחול ענין גילוי אלקי שוב היו מצרים ניצולים מהיות חל עליהם כחות חיצונים.
הסיבה שנפדה בשה
תועלות הרלב"ג (שמות יג, יג):
והנה התועלת בזאת המצוה הוא שיקחו בזה תועלת הבעלים והכהן; וזה, כי על הרוב יהיה ערך פטר החמור יותר גדול מערך השה. ואולם התועלת שיגיע מזה לכהן הוא כי מפני שהיה ראוי אם היה פטר חמור לכהן שיהיה קדוש קדושת הגוף, והיה בלתי אפשר בו שיהנה ממנו הכהן באכילה ולא במלאכה, כמו הענין בבכור בהמה טהורה שאסור בגזה ועבודה, הנה רצתה התורה שיפדוהו הבעלים במה שיתכן שיהנה בו הכהן, אם באכילה אם בהנאה אחרת.
צפנת פענח (פרשת תרומה):
דטעם גזירת פטר חמור שצריך פדיון בשה, הוא כנזכר במדרש דמצריים נקראו חמורים וישראל נקראו שה, ולפי טעם זה צריך דוקא שה בחמור, כפירוש הג' הנ"ל. ועוד טעם אחר הוה ליה למימר טעם שפטר חמור צריך פדיון, משום שסייעו את ישראל בטעינת כסף וזהב וכו', ולפי טעם זה די לחמור שצריך פדיון על כל פנים, אבל מנא לן לומר דלהחמיר אמרה תורה שה, דלא יהא חמור מהקדש, ואם כן אמרינן דלהקל אמרה תורה שה בחמור, ופטר סוס וגמל שלא סייעו בטעינה זו אינם צריכים פדיון.
קישורים:
מצווה זו קשורה עם המצוות יח כג שצב שצג ותמה
מקורות נוספים: