פתיחה
שביתה במחלקת תברואה גוררת אחריה השלכות רבות כאשר העולה על כולנה היא, אי פינוי האשפה מהרחובות וכתוצאה מכך הזיהום והצחנה המסכנים את בריאות התושבים.
שביתה היא אחת הדרכים בעידן המודרני בכדי לדרוש תנאי העסקה טובים יותר בדיני עובד ומעביד. בדרך כלל שביתה נובעת מסכסוך עבודה בין העובדים למעסיק כאשר במסגרתה מופסקת העבודה או מתבצע שיבוש מאורגן על מנת לעצור את רצף העבודה. במדינת ישראל אין חוק שמעגן את זכות השביתה אך זכות השביתה הוכרה בפסיקה כזכות יסוד של העובד.
לא תמיד השביתה מצליחה להשיג את המטרה שלשמה שבתו. פעמים כלל לא, פעמים באחוזים מסוימים ופעמים משיגה את מטרתה. במדינה מתוקנת על מנת לערוך שביתה צריכים להסדיר זאת מול הרשויות ולקיימה באופן הפרוצדוראלי שנקבע.
מה שעורר אותי לחשוב על אי פינוי האשפה והשלכותיו הוא שביתה שערכו עובדי עיריית חיפה בשנת 2022. בין שובתי העובדים היו, עובדי מחלקת תברואה שביניהם היו גם מפני האשפה. מי שהלך ברחובות העיר לאחר שביתה של כמה ימים שלא אספו את האשפה מהרחובות ובפרט לאחר שבת בריכוזי יהודים שומרי שבת, הפחים עלו על גדותיהם והדיפו ריח שלא היה ניתן להריחו. במקרה הטוב מיכל האשפה מספיק לאשפת התושבים בקרבת מקום ובמקרה הפחות טוב מיכל האשפה אינו מספיק ומתחילים לזרוק את האשפה ליד.
שביתה זו עוררה את השאלה האם נכון לאפשר לעובדי פינוי האשפה לשבות. מצד אחד השביתה נועדה להגן על העובד, לתת לו אפשרות להביע את עמדתו ולעמוד על זכויותיו עד כדי שביתה. מאידך גיסא ישנם תחומים שהשביתה יכולה להוות סכנה או חשש סכנה לבני אדם ואפילו אם רק לקומץ מסוימים ואם כן צריכים לחשוב האם ובאיזה אופן ניתנת הזכות לערוך שביתה בכגון דא.
סוגיה דומה לזו, אמנם בקנה מידה שונה, היא שביתת רופאים וצוות שירותי הרפואה. שביתת רופאים עם כל המשתמע מזה (שביתת חדרי ניתוח, אבחונים, הגשת עזרה ומתן תרופות וכו') מהווה סכנה לחולים הנזקקים לשירותי רפואה. היו כמה שביתות רופאים בישראל כאשר הגדולה שביניהם התקיימה בשנת 2000, ונמשכה 217 ימים. שביתות הרופאים עוררו פולמוס מקצועי, פוליטי והלכתי הדן בלגיטימיות השביתה. האם לגיטימי או שמא כיוון שמדובר אודות שירותי רפואה, הצלה וחירום הגובלים בפיקוח נפש ומוות מן הנמנע שעובדים חיוניים כרופאים ואחיות ישבתו.
עמדות שונות נשמעו בהדי ההלכה לגבי שביתת רופאים ואין זה המקום לסקורם. סוגיית שביתת הרופאים עוררה את הדיון ההלכתי ועזרה לפיתוחו ויצירת קוים מנחים כלפי שביתה בכלל ושביתה במגזר הציבורי ועובדים חיוניים בפרט. על כן נוכל ללמוד משביתת הרופאים לשביתת מפניי האשפה בכל מה ששייך למגזר הציבורי ובריאות התושבים.
שינוי היחס לפסולת בעקבות התפתחות הבקטריולוגיה
לאחר שהתפתחה המודעות על עולם החיידקים במאה ה-19 אי פינוי האשפה קיבל תוקף חשיבות. עד אז מאות בשנים הייתה רווחת בין בני האדם תפיסה שמחלות ומגפות נוצרות מ'אויר רע', תיאוריית המיאזמה (Miasmatic Theory). כתוצאה מתפיסה זו ראו באשפה רק מפגע של ריח רע שאנשים ביקשו להרחיקו ממקום היישוב בשל אי נעימות שנוצר מזה. הסדרי ניהול אשפה ופינויה מחוץ לעיר ניתן למצוא עוד מהעת העתיקה (בלסלב, 2016). אמנם לאחר פיתוח מדע הבקטריולוגיה אשר לצדו מתפתחת בקצב מהיר המהפכה התעשייתית ושינוי חיי החברה מכפר לעיר (עיור) הבינו בני האדם שחיידקים מתפתחים בעקבות הצחנה וגורמים מחלות. תודעה זו הביאה לתפנית ביחס לאשפה ומאז אי פינוי האשפה הוגדר כגורם מזיק ומסוכן לבריאות התושבים. בעקבות זאת התפתחו מדעים בתחום הסניטרי, 'הסניטציה' (מדע בריאות הציבור public health science) ותנועות שונות (התנועה הסניטרית) שביקשו לשנות את תודעת הציבור והמדיניות הציבורית ביחס לאשפה והשלכותיה שעל בסיס מחקריהם וטענותיהם אנו מתנהלים כיום. להרחבה ניתן לקרוא את סקירתו הרחבה של מרטין מלוסי במאמרו אשפה בערים (Martin V. Melosi, Garbage in the Cities: Refuse, Reform, and the Environment, 1880-1980). וכן, במאמרו של ירון בלסלב במאמרו "עיר עברית אם אשפה עברית: הטיפול בפסולת של תל אביב בתקופת המנדט".
מתוך המחקרים שנכתבו באותם הימים ניתן ללמוד שהוסכם פה אחד כמה חשובה ההיגיינה, שמירת הניקיון, הקפדה על פינוי הפסולת במקומות היישוב, הסדרת מקומות ריכוזי הפסולת וטיפולה ושהיא עלולה להוות סכנה בריאותית.
גם בפן התורני הנושא בא לידי ביטוי כפי שניתן לראות שדברים אלו היו מקובלים גם על החברה הדתית שישבה באותם הימים בירושלים. כחלק מהחיים של הישוב בארץ ישראל במאה ה-19 תקנו תושבי השכונות היהודיות תקנות על מנת להסדיר את חיי החברה והקהילה. תקנות אלו כונו "
והיה מחנך קדוש – זו מצות עשה בתורה, על כן מחויבים כל החברים והיושבים בחברתנו "מאה שערים" תבנה ותכונן, להזהר בנקיון המקום כל אחד ואחד, הן ברשותו והן ברשות הרבים שלפני חצרו. וכן בנקיון בתי המחראות, שלא יגרום חס ושלום נזק בבריאות האויר כידוע, ולא ישפכו אשפות ומים סרוחים. והעובר על פעם ושתים, בשלישי – ענוש יענש. ולהשומע יונעם. בשנות הארבעים של המאה ה-20 התלוננו תושבי העיר תל-אביב והסביבה על ריחות רעים וצחנה העולים מטיפול כושל בפינוי האשפה. הנה התייחסות של הועדה להיגיינה ציבורית שעל ידי ההסתדרות הרפואית בעיתון קול העם: אשפה זו מתפרקת ומפיצה ריחות מזיקים המפריעים לתושבי הסביבה הקרובה והרחוקה כאחד. ברם, ימות השנה בוערות ותוססות ערמות אשפה אלו ומעלות עשן סרוח, הנישא באוויר למרחקים גדולים. ותלונותיהם של התושבים על ההפרעות הנגרמות על ידי ריחות אלה הולכות וגוברות…ואין כל ספק שאנשים רבים מופרעים בשנתם ונפגעים בבריאותם ממנו. בשנת 1976 נקבע בקונגרס האמריקאי "חוק שימור והשבת משאבים" The Resource Conservation and Recovery Act (RCRA) . זהו חוק ציבורי המתאר תכנית כיצד לנהל פסולת מוצקה מסוכנת ולא מסוכנת. הקונגרס העניק סמכות ל (EPA) U.S. Environmental Protection Agency לפתח את תכנית RCRA. באתרם ניתן לראות מחקרים רבים שדנים בנזקי בריאות התושבים הנגרמים על ידי אשפה ופסולת. גם ב'הוראות תדריך לניהול מחנה נוער' של המחלקה לבריאות הסביבה במשרד הבריאות (2007) נכתב (סעי' ב.6) שאין למקם את המחנה בקרבת ערימות של אשפה מחשש לצחנה וזיהום אוויר: עוד נאמר שם (סעיף 11.ג) שאין לפחות מפינוי האשפה פעם ביום: לאחר שעשינו סקירה קצרה על מעמדה של הפסולת בעידן הפוסט מודרני והחשיבות של פינויה נשוב לשביתת הרופאים ונראה מה ניתן ללמוד ממנה. הפוסקים שדנו בשביתת הרופאים התוו כמה קווים מנחים שמהם ניתן לדון על מקרי שביתה בשירותים חיוניים ובפרט שיש בו נזק לרבים. מחקרם של הפוסקים האם התורה מגינה על העובד ומאפשרת לו לערוך שביתה העלה שאכן התורה מתירה לערוך שביתה בצורה מסוימת כדי לשמור על הערך העליון של "עֲבָדַי הֵם ולא עבדים לעבדים". בעקבות כך דנו הפוסקים במקרים ציבורים כשירותי מדינה בהם השביתה גורמת נזק לרבים על מי מוטלת האחריות לפתור את הסכסוך ולהשיב את השלווה לחיי התושבים והעובדים. לדוגמה כתב הרב שלמה גורן, מי שכיהן גם כרב הראשי לישראל, שאחריות על חיים תקינים בשטחי החיים מוטלת על הסמכות השלטונית ולא על הפרט וכך הוא כותב: …נמצינו למדים שהאחריות על חייו התקינים של העם בכל שטח שהוא, מוטלת על הסמכות השלטונית העליונה…ולא על הרופאים… בהסתמך על העקרון המקודש בתורה שכל אדם הוא חפשי ואינו משועבד לא ליחיד ולא לציבור, ככתוב "כי לי בני ישראל עבדים", ולא עבדים לעבדים, כדברי הש"ך שלא מועילה בזה שום התחייבות המשעבדת את האדם לזולת ואפילו לא לציבור. כי רק הממשלה משועבדת לציבור ולא היחיד… אם כל זאת הסתייגו הפוסקים בדבר שביתת רופאים כאשר הנושא נכנס לתחום ההלכתי של הגדרת המצווה "לא תעמוד על דם רעך". באחת ההזדמנויות דיבר הרשל"צ הרב אליהו בקשי דורון בכנס רפואה והלכה על שביתת רופאים ובין דבריו אמר: דרך כלל רואים הפוסקים את השביתה כאמצעי אחרון בסכסוכי עבודה שיש להימנע ממנו ככל האפשר. במידה ואין דרך אחרת לפתור את הסכסוך מותר לערוך שביתה בכל התחומים החיוניים כחינוך, תחבורה וכו' אפילו אם הם משתקים את השירות לגמרי. שונה הוא תחום הרפואה שיש בו פיקוח נפש והצלת נפשות ושיתוק לגמרי של שירותי רפואה זה אסור משום הכלל שאין דוחים נפש מפני נפש. אם נסכם ממה שהוצג כאן מנושא שביתת רופאים ונשליך ממנו לנידון שביתת עובדי מחלקת תברואה ובעיקר מפניי האשפה ניתן לעלות כמה מסקנות: 1. על הממשלה או הרשות המקומית לדאוג לחיים תקינים עבור האזרחים שבשטח שלטונם. וכן לפתור סכסוכי עבודה בינה לבין אזרחיה. 2. כל זמן שהעובד אינו מרוצה מתנאי עבודתו רשאי ומותר לערוך שביתה בכל תחומי החיים לרבות רפואה. 3. במקום שהשביתה יכולה לגרום נזק בריאותי, יש להימנע מהפסקת השירות הכרחי כדי לא להגיע לסכנה בריאותית של הציבור. 4. בשל כך נראה לומר ששביתת מפניי אשפה עומדת על התפר בין הגנתו של האדם וחופש עיסוקו לבין טובת הציבור ומניעת מפגעי בריאות. לכן, למרות שניתן לערוך שביתה של מחלקת תברואה ואף של מפניי האשפה בכדי להגן על זכות האזרח להיות משוחרר מעבדות כלשהי כנ"ל, מכל מקום, נראה להציע שפינוי האשפה יהיה מוגבל ולא יעלה על פרק הזמן שייקבע על ידי אנשי מקצוע מתחום הבריאות והסניטרי על מנת לוודא שלא יתפתחו חיידקים ומחלות מריבוי אשפה וצחנה ויהוו חשש סכנה לתושבים. 5. סייג זה רלוונטי עוד יותר בימי הקיץ החמים בהם ישנה האצה של התפתחות בקטריאלית. קישורים: Health and Annoyance Impact of Odor Pollution", U.S. Environmental Protection Agency" 'הוראות תדריך לניהול מחנה נוער', המערך הארצי לבריאות הסביבה, משרד הבריאות באתר Gov il. מקורות נוספים: הרב אליעזר מלמד, "פניני הלכה": העם והארץ, מהלכות מדינה, פ"ו סימנים יב-יד. הרב אליהו בקשי דורון, "שביתת רופאים", תש"נ (1990). הרב שלמה גורן, "שביתת רופאים בהלכה", תשמ"ו (1986). הרב חיים דוד הלוי, "שביתת שירותי רפואה", תשמ"ג (1983). הרב עובדיה יוסף, "שביתת מורים מלמדי תורה", תשמ"א (1981). הרב חיים דוד הלוי, "שביתה של מורים ללימודי קודש", תש"מ (1980). הרב חיים דוד הלוי, "שביתת פועלים", תשל"ח (1978). הרב משה פיינשטיין, "השביתה בראי יהודי", תשי"ד (1954). הרב שלמה זלמן אוירבך, "שביתת תלמודי תורה", תשי"ב (1952). הרב אליעזר וולדינברג, "שביתת פועלים לאור ההלכה", תש"ה (1945). הרב בן ציון מאיר חי עזיאל, "שביתת ארגוני עובדים", תרצ"ח (1938). לקריאות והרחבות נוספות:
כלל ידוע הוא בהיגיינה שריחות רעים מוכרחים להיות מרוחקים בהחלט ממקומות מושבים, הואיל והם פוגעים קשה בבריאותו של האדם. כל סוגי זוהמה, מנקודת מבט השקפה הייגנית, מהווים סכנה רבה לבריאות. ואין איש אשר יטיל ספק כי ערמת אשפה ענקית, פתוחה לעין כל, מעלה בהתפרקותה ריחות צחנה שאין לשאתם בשום פנים…
השביתה לאור ההלכה
גישת הפוסקים לשביתה היא מתוך הבנה לצדקת הרופאים בדרישותיהם, ומתוך דאגה לרמת הרפואה בארץ. יש היתר לרופאים לשבות ולבטל כל הסכם או מחויבות כלפי מעבידים. השלב הראשון של השביתה, להפסיק כל קשר עם משרד הבריאות, ולשרת את החולים במוקדים ובתעריף מיוחד, היו מקובלים גם להלכה. אפשר גם לדרוש תשלום עבור כל טיפול וניתוח, על פי תעריף שהרופאים יקבעו מבלי כל מחויבות להסכמי השכר. אולם כשהגיעו הרופאים למצב של נטישת בתי החולים, סגירת חדרי המיון או שביתת רעב של האחיות והרופאים, כאן נפסקה ההלכה על דעת הכל, "לא תעמוד על דם רעך", ובכל מצב ואפילו בחינם, יש להמשיך את השירות הרפואי ולא לגרום לסכנת נפשות.סיכום:
