שמות יג:
ב קַדֶּשׁ-לִי כָל-בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל-רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא.
ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה עט:
היא שצונו לקדש בכורות כלומר להפרישם ולהבדילם למה שראוי שיעשה בהם, והוא אמרו יתברך (שמות יג, ב): "קַדֶּשׁ-לִי כָל-בְּכוֹר". ומפורש בתורה שזאת הבהמה היא בקר וצאן ומין חמור לבד. וכבר נכפל הצווי בבכור בהמה טהורה, והוא המצוה שאנחנו מדברים בה עתה ואמר (דברים טו, יט): "כל הבכור אשר יולד וגו'". ודין זה של בכור בהמה טהורה שיביאנו לכהנים ויקריבו חלבה ודמה ויאכלו שאר בשרה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו על השלמות במסכת בכורות. והתבאר בסוף מסכת חלה (פרק ד משנה ט) שמצוה זו אינה נוהגת אלא בארץ. ולשון ספרי יכול יהא אדם מעלה בכורות מחוצה לארץ, תלמוד לומר (דברים יד, כג): "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ… מַעְשַׂר דְּגָנְךָ…" ממקום שאתה מביא דגן אתה מביא בכורות. הנה התבאר שמצוה זו אינה נוהגת אלא בארץ בין שהיה בית המקדש קיים בין שלא היה כמו שהוא עתה בזמננו זה, כמו מעשר דגן.
לדעת שהכל של הבורא, גם החביבים עלינו ביותר
ספר החינוך:
לקדש הבכרות, כלומר שיהיו כל הוולדות הנולדים בראשונה, כלומר יוצא ראשון מרחם הנקבה, בין באדם בין בבהמה, הזכרים קודש לשם, שנאמר (שמות יג, ב): "קַדֶּשׁ-לִי כָל-בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל-רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא". ודוקא בהמה, דהיינו שור וכבש ועז, אבל לא חיה. ומכל בהמה טמאה, חמור לבד במצוה זו. (בכורות י ע"א).
וענין המצוה, בבהמה טהורה כן, שמצוה על הבעלים להקדישו ולומר, הרי זה קודש, וחייבים לתת אותו בכור לכהנים, ויקריבו חלבו ודמו על המזבח, והם אוכלים הבשר בירושלים, ואינו נותנו לו מיד שיוולד, אלא מטפל בו, בבהמה דקה שלשים יום ובגסה חמשים יום. (שם כו, ע"ב) ובחוצה לארץ, שאין לנו מקדש נועל דלת בפניו ומת מאליו, כדעת קצת המפרשים, ומהן שאמרו שממתין לו לעולם. ואם נפל בו מום יאכל במום בכל מקום ולכל אדם שירצה הכהן ליתנו, דכחולין הוא נחשב, וכמו שכתוב (דברים טו, כב): "הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו כַּצְּבִי וְכָאַיָּל". וכן כתב הרמב"ן ז"ל בהלכות בכורות שלו (סוף פרק ה).
ובכור אדם ופטר חמור, נפרש עניינם במצות הפדיה שבכל אחד בעזרת השם, והם בסדר זה (מצוה כב) ובסדר ויקח קרח (מצוה שצב).
משרשי מצוה זו, שרצה השם לזכותנו לעשות מצוה בראשית פרינו, למען דעת כי הכל שלו, ואין לו לאדם דבר בעולם רק מה שיחלק לנו השם יתברך בחסדיו. ויבין זה בראותו כי אחר שיגע האדם כמה יגיעות וטרח כמה טרחים בעולמו, והגיע לזמן שעשה פרי, וחביב עליו ראשית פריו כבבת עינו, מיד נותנו להקב"ה ומתרוקן רשותו ממנו ומכניסו לרשות בוראו. ועוד, לזכור הנס הגדול שעשה לנו השם יתברך בבכורי מצרים, שהרגם והצילנו מידם.
דיני המצוה. באי זה מקום נשחט ונאכל, ועד אי זה זמן מצוה להם לאכלו, וענין המומין הפוסלין בו, ואי זה מום קבוע או מום עובר, והחילוק שביניהם, ומי נאמן על מומיו, ואם נפלו בו או נעשו בו לדעת, ואי זה חכם ראוי להורות במומיו, ודין בכור השותפין ישראלים או שותף גוי, ובאי זה ענין נפטרה הבהמה מן הבכורה או לא נפטרה, ובכור ספק מה דנו, וענין יוצא דופן, וטומטום ואנדרוגינוס, ויתר פרטיו, מבוארים במסכת בכורות.
ונוהגת מצוה זו של קדוש בכור בהמה טהורה, מדאוריתא בארץ ישראל בלבד בכל זמן, וכמו שדרשו רבותינו ז"ל (תמורה כא ע"ב) מדכתיב (דברים יד, כג): "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ… מַעְשַׂר דְּגָנְךָ… וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ…", מקיש וכו'. ומדרבנן אף בחוצה לארץ. ובזכרים ובנקבות בין בישראלים בין בכהנים ולויים. (בכורות יג ע"א) ואף על פי שהבכור שנולד לכהן שלו הוא, מכל מקום חייב להקריב חלבו ודמו, ויאכל הבשר בתורת בכור.
ובכור אדם ופטר חמור אינו נוהג בכהן ולוי, כמו שנכתוב בגזירת הבורא.
וזאת מן המצוות שחיובה בסיבת דבר.
כשם שבכורות מצרים היו ניכרים רק מן האם
מדרש משנת רבי אליעזר "מדרש אגור" (פרשה יט):
דבר אחר, מפני מה בכור האשה נותן חמשה סלעים, מפני שפדיון בכורות מחמת מכת בכורות המצרים, שנאמר כי לי כל בכור בבני ישראל, וכשלקו הבכורות במצרים, לא היו המצרים מרגישין בבכורות האיש שאין אם להן, שכולן בני זמה, ולא היו מבחינין אלא בכורות האשה שהן ודאי, לפיכך כנגדן מישראל בכורות האשה נפדין, בכורות האיש אינן נפדין.
לכבוד הבורא שהמית בכורי מצרים בעצמו
צרור המור (שמות יב, ג):
כי אחר שהמצריים הרגו בכורי ישראל והשליכום ליאור. השכל נותן שימותו בכוריהם מאדם ועד בהמה. ואחר שהשם עשה זה הפועל בעצמו בלי אמצעי בשביל כבוד בכורי ישראל. ראוי לקדש בכורי ישראל לשם ה' ולכבודו. וזה שאמר: "קַדֶּשׁ-לִי כָל-בְּכוֹר".
לבכורות טבע מיוחד
דרשות הר"ן (דרוש ח):
ובזה העניין יסתלק ספק גדול שיש לשאול ולומר הנה השם יתברך ציוה שיהיו הלווים מיוחדים לעבודת המשכן תחת הבכורות, ואמר שראוי שיהיה שכר הלווים מוטל על ישראל לפרוע, מפני שזכה בכל בכורות ישראל כאשר ניצולו ממכת בכורות, וכיון שזכה בהם, והם בפשעם נפסלו מעבודתם, ראוי שיהיו שוכרים אחרים תחתיהם. והוא אומרו (במדבר ח, טז-יז): "כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי וגו' כִּי לִי כָל בְּכוֹר וגו' הִקְדַּשְׁתִּי אֹתָם לִי וגו'", כלומר שביום שהכיתי בכורי מצרים שהיו ראויים להענישם, ולא הכה בהם, שלא חטאו, היהיה ראוי שיאמר המלך לאדם אחד הנה זכיתי בך שתעבוד עבודתי, מאשר הרגתי איש פלוני שהרג את הנפש ולא הרגתי אותך, הנה בלי ספק שאין זה מן הראוי, והנה יראה שיהיה כאן העניין בשווה.
אבל התשובה, שאין הפועלים המגיעים בעולם התחתון לאיש איש על ידי סיבות פרטיות, אבל על ידי סיבות כוללות, שאין רצון השם יתברך שישתנה הטבע כפי איש איש, וכשרצה השם יתברך להכות בכורי מצרים, חידש איזה עניין מפסיד ומתייחס לבכורות, כי הבכורות יש יחש ביניהם כולל ומשתף אותם, והוא שאין ספק שאין הרחם אשר לא נולד בו עובר מעולם, באותה התכונה אשר יהיה הרחם אשר כבר נוצרו בו ולדות. ומצד אותו השינוי, יהיה אפשר שיהיה בבכורות כולם הכנה לקבל איזה דבר נעלם ממנו. ומפני זה הייתה מצות קידוש הבכורות תלויה בפטר רחם, כי הבכורה נותנת יחס והקשר בין הבכורות, ולא הבכורה לאב כלל. ואף על פי שאמרו במדרש, אין שם בכור גדול הבית קרוי בכור, זהו על צד הדרש. אבל כפי פשוטו של דבר, הבכורות שהיו נתלים בפטרי הרחמים הם שלקו, ואם היה ביניהם יחס והקשר, אשר מצד היחס ההוא היה ראוי שילקו גם בכורי ישראל, אם יניחם השם לטבעם. ומפני זה אמר השם יתברך, שמפני שהגין בעדם והצילם מן הרע שהיה ראוי לחול עליהם, קידש אותם לי.
ראוי לקדש רק ראשית המציאות
גבורות ה' (פרק לח):
"קַדֶּשׁ-לִי כָל-בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל-רֶחֶם וגו'", טעם המצוה מפורש מאוד בשביל שהרג בכוריהם, כמו שכתוב בפרשה שאחר זאת הפרשה, ולא צוה רק על פטר רחם ולדברי רז"ל (מכילתא בשלח) שהיתה המכה אף שלא בפטרי רחם אף בבכור של אב וכך מוכח הכתוב שאמר הנני הורג בנך בכורך משמע שהמכה תהא במה שהוא בכור של פרעה, ובדברי רז"ל (מכילתא שם) אין בית אשר אין שם מת שהיו המצריות מזנות תחת בעליהן והיו יולדות מרווקים ואותו הבן בכור היה ואם אין שם בכור גדול בבית מת שגם הוא נקרא בכור דכתיב (תהלים פט, כח): "אַף אָנִי בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ…" ע"כ. אם כן אף בכור לאביו מת, ויראה דודאי מכה היתה אף בבכור האב ולא עוד אלא אפילו גדול בבית, מכל מקום לענין קדושה לא נתקדש רק פטר רחם. לפי שאין ראוי לקדש רק דבר שהוא ראשית המציאות ומצד שהוא ראשית המציאות הוא קדוש מן אשר נמצא אחריו, כי ראשית המציאות יש בו קדושה תמיד שהרי השם יתברך הוא ראשית מציאות הכל גם כן, ולפיכך ראוי ליתן אליו ראשית המציאות. וכן בכורי אדמה שנקראים גם כן בכורים מלשון בכור שהם ראשית פרי האדמה ויש בהם קדושה, כי האדמה מוציאה הכל זה אחר זה, וראשית הפרי שהוציאה האדמה קדוש, וראשית המציאות בפטר רחם תלה שעכשיו הוא יוצא למציאות, ונמצא לכך אין מעלת הקדושה רק בפטר רחם, וכן בתרומה וכן בחלה שהם קדושים נקראים ראשית, שנראה כי הראשית יש בו קדושה וכדכתיב (ירמיה ב, ג): "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיהוָה רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה…".
מסמל שהאדם מאכלו ורכושו לה'
הרש"ר הירש (שמות יג, ב):
רעיון הייעוד המשותף יחיה בלבם, ויאחדם לפני ה' האחד והיחיד למילוי רצונו. ואת נושאיו החיים של הרעיון, נציגיו בקרב המשפחה והבית, מינה ה' באומרו: "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא". הבנים הבכורים יהיו אפוא נציגי ה', הנושאים, מטפחים ולוחמים עבור רצון ה' בקרב המשפחות, ואילו בכור הבהמה יהיה ביטוי למסירת רכוש המשפחה לרצון ה' ולבעלותו. פעילות בכורי האדם וקידוש בכורי הבהמה יקשרו את הבתים והמשפחות אל הייעוד האלוהי של כלל האומה. ובכל בית ובכל משפחה ימלאו על פי דרכיהם המיוחדות אך ורק את התפקיד הלאומי הגדול על שלל תכניו.
הרש"ר הירש (שם יג, יג):
שלושת סוגי הבכור, בכור האדם, בכור הבהמה הטהורה ופטר חמור, מייצגים אפוא את האדם, מזונו ורכושו. קדושתם של אלה מסמלת את העמדת המשפחה, מזון המשפחה ורכוש המשפחה לרשות ה'.
להורות שהטבע בהשגחת הבורא
דרך פקודיך (מצות עשה יח, חלק המחשבה, ה-ז):
להיות השם יתברך הרג בכורי מצרים להורות על העניין אשר כתבנו דמזל מצרים היה בכור המזלות, והשם יתברך הודיע גבורותיו אשר כל הטבעיים הנתונים תחת המזלות הם בהשגחתו והוא המושל והמשגיח על כל והוא משדדם כרצונו, לפרסם זה הרג את בכוריהם ויבושו מסברם, לזכר זה נצטוינו אנחנו עמו אשר בחר אותנו לחלקו [ואנחנו למעלה מן הטבע ואין מזל לישראל (שבת קנו, ע"א)] להקדיש לו כל צורת ראשית, דהיינו בכור פטר רחם, וראשית פרי אדמתינו, וראשית דגנינו, וראשית עריסותינו, להורות על כל ראשית הטבע והמזל וכל עסקינו בטבע הכל משועבד להבורא עולם והוא המשגיח על כל.
ממילא בהתבונן במצוה זו, מחוייבין אנחנו לשעבד בכל יום כל ראשיתנו לה', היינו ראשית מחשבותינו בעמדנו ממטתינו תיכף להתבונן בממשלתו עלינו וכי הוא המחזיר לנו נשמותינו, וכן ראשית דיבורינו וראשית מעשינו, והראשית הוא היסוד לכל כי לו משפט הבכורה, ואחריו ימשכו הענפים בכל עניינים במחשבה ודיבור ומעשה של כל היום, וישים השגחתו יתברך לנגד עיניו כי הוא השופע בו חיות המחשבה ודבור ומעשה ברצונו הטוב. מה שאין כן כשאינו משעבד הראשית לה' הנה ח"ו הוא להיפך, והוא הנרצה בפסוק (תהלים לו, ה) "יתיצב על דרך לא טוב" בראשית עמידתו, אזי ח"ו "רע לא ימאס", הבן הדברים. הנה לזכר זה, הגם שהבכור ממילא קדוש, עם כל זה באת המצוה להקדישו בפיו, להורות דלא סגי קדושת ראשית המחשבה בלבד, רק גם קדושת ראשית הדבור וקדושת ראשית המעשה רמז בנתינה לכהן, בין והתבונן.
ואשר שם לבו לדרכי ה', כאשר יתבונן במצוה הזאת ישוב אל ה' על העבר וירחמהו ויקבל על עצמו וכו'. המשכיל בענין הזה יעמוד בו וימצא טוב טעם ודעת אשר ענפי המצוה הזאת אפשר לקיים בכל עת ובכל מקום ובכל זמן לשעבד בכל פעם ראשית המחשבה והדבור ומעשה, וממילא ימשכו אחרי זה הענפים האחרים, כי היסוד שורש הכל, ודי בזה הערה למבין ברמיזה.
טעמים לכך שהבכורה מן האם
מלין חדתין (דזובאס, פרשת בא):
מה ששמעתי בשם הרב האי גאון הגדול רבי עקיבא איגר זצ"ל להקשות, למה לא קדשו גם הבכורים מאב, רק פטר רחם, כי הנס היה גם כן על הבכורים מאב, כי אפילו לא היה בבית בכור מאם אזי הגדול שבבית מת, ואם כן מהראוי היה לקדש גם הבכורים מאב.
ותירץ, שלכאורה קשה, כיון שהקב"ה בכבודו ובעצמו ירד למצרים כדכתיב "אני" ולא מלאך ולא שרף וכו', אם כן לא היה צריך לנתינת דם על המשקוף ועל המזוזות, וגם אמאי לא היו רשאין לצאת מפתח ביתם מטעם שניתן רשות למשחית אינו מבחין, הלא הקב"ה בכבודו ובעצמו היה והוא ידע להבחין.
אולם צריך לומר, דעל הבכורים מאב שייך הבחנה דאין כל אחד ידע בבירור אם הוא בכור לאביו רק הקב"ה בכבודו, ובזה היה הקב"ה בכבודו ובעצמו, כי זה לא היה יכול למסור לשליח כיון שאינו יודע להבחין בין טפה של בכור, רק על הבכור מאם שהוא דבר הניכר ומבורר לכל זה היה על ידי השליח, ועל זה אומרים כיון שנתן רשות למשחית אינו מבחין, ומשום הכי לא היו רשאין לצאת מפתח ביתם עד בוקר. ואם כן מה שנעשה ע"י הקב"ה בעצמו אין שייך בזה נס כי הקב"ה הוא היודע ומבחין, רק הנס היה על הבכורות מאם לפי שנתן רשות למשחית, ואינו מבחין בין טוב לרע, ומשום הכי לא קדשו רק פטר רחם, והוא כפתור ופרח, ודברי פי חכם חן.
שלחן שלמה (צדוק, שמות יג, ב):
טעם קידוש הבכורות לדורות, נראה פשוט שבא להזכיר את נס גאולתנו, את יציאת מצרים שהייתה על ידי מכת בכורות, אך למה דווקא בכור האם פטר רחם, ולא בכור האב ראשית אונו?
הרי במצרים לפי המדרש מתו בעיקר בכורי האבות, וכמו שאמרו חז"ל: "אני הוא שהבחנתי בין טיפה של בכור לטיפה של פשוט". [ולפי פשוטו של מקרא לאו דווקא בכור האב או האם, אלא הגדול והחשוב שבכל בית, וכמאמר הכתוב (שמות ד, כב-כג): "בני בכורי ישראל.. ואומר אליך שלח את בני… ותמאן לשלחו", על כן "אנכי הורג את בנך בכורך", וישראל, מעולם לא היה בכור ולא נהיה בכור אף אחר שקנה הבכורה. אלא שלשון בכור, הוא לשון גדולה וחשיבות, שכל גדול או חשוב שבבית מת, ועל ידי זה נתקיים הכתוב "כי אין בית אשר אין שם מת".]
ואפשר, משום שהתורה קבעה מצוה זו גם בבהמה, שבה אי אפשר לידע איזהו הבכור, אלא פטר רחם, על כן הושוה הדין בכל, באדם ובבהמה.
ברם, נראה ששני סוגי בכור הם: בכור לאדם והוא הבכור לנחלה, כי הוא ראשית אונו, והמסייע לאביו בגידול שאר בניו, על כן זכה לפני שנים בנחלה. ויש בכור לה' והוא הראשון, כמו "ביכורים", שראוי להודות לה' מכל דבר ראשון שנתן לנו, ופטר רחם הוא הפרי הראשון.
ואולם כטעם כללי, יש להבין ממה שנקטה תורה לשון "קדש לי", שבזה רמזה והעירה, לתפקידו הראוי והחשוב של הבכור במשפחה, שצריך לשמש כדמות סמל ודגם לאחיו, ועזר להוריו בחינוך אחיו. ועל כן, אף שלמעשה קדושתו היא רק לחיוב ממוני של חמשה סלעים, אעפ"כ רמזה לנו תורה לכל אב, על הצורך בהשתדלות מיוחדת בבן בכור, שיקדש אותו בחינוך, כי הוא יהיה המשפיע והמשכוכית לאחיו הבאים אחריו שימשכם לדרך טובה אחריו. ומפני טעם נוסף קידשה את בכור האם, מפני הראשוניות הניכרת בו. והתורה כבר הקדישה כל ראשית לה', וכמו שאמרה בצומח: ראשית דגנך תתן לי, כדי להזכיר בזה גם יצירת בראשית וחדוש העולם ומחדשו.
ויוצא אפוא שמצוה זו באה להזכיר, גם יצירת בראשית וחדוש העולם ומחדשו, כלומר שמצוה זו באה להזכיר לנו שני יסודות באמונה, ראשית שיש ראשון לעולם, בורא ומחדש. ושנית יציאת מצרים וזכרון הנסים. ובכור פטר רחם הוא היצור הניכור והמוכיח ביותר על הראשוניות, יותר מבכור לנחלה הנולד ראשון לאביו, כי בכור לנחלה הוא אפילו מגרושה רבת בנים, אשר ילדה ראשונה לו, לפני נשים שהיו לו מקודם לה, שהוא אמנם בכורו ראשית אונו, אך לא נראה ולא ניכר בו בלידתו ענין הבכורה כמו בבכור פטר רחם.
מכת בכורות מלמדת על הבכורה של ישראל
יקוו המים (שמות יג, טו):
צריך ביאור מדוע נצטוו ישראל במצוה זו בעבור הצלת בכורותיהם, ולא נצטוו במצוות כנגד ההצלה משאר המכות.
ונראה לבאר שאין מכת בכורות כשאר המכות, כי היא הראתה את מעלתם וחשיבותם של ישראל, ונתנה להם כבוד וגדולה. וכמו שנאמר (שמות ד, כב-כג) "ואמרת על פרעה, כה אמר ד' בני בכורי ישראל, ואומר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו, הנה אנכי הורג את בנך בכורך", ופירש רש"י: "בני בכורי" – לשון גדולה. ומדרשו, כאן חתם הקב"ה על מכירת הבכורה שלקח יעקב מעשו". לכן נצטווינו במצות קידוש בכורות, כי בזה אנו מודים להקב"ה שבחר בנו מכל העמים, ונתן לנו את הבכורה.
והנה כשציווה הקב"ה את משה במצוה זו, לא אמר לו את טעם המצוה. ורק כשמשה דיבר אל העם, אמר להם שמצוה זו היא כנגד מכת בכורות. וצריך ביאור מדוע לא אמר הקב"ה למשה דבר זה, ואם הקב"ה לא אמר לו, מדוע משה אמר זאת לעם. ונראה לבאר שכיוון שתכלית המצוה שנודה להקב"ה, ההודאה צריכה לבוא מאיתנו, ולא ע"י ציווי הקב"ה. לכן משה עורר את העם להתבונן במצוה ולהבין את ענינה, ולהודות להקב"ה על ההצלחה במכת בכורות. כיוצא בזה נראה לבאר מה שנאמר (בראשית לב, לג) "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה". שלא אמרה זאת התורה בלשון ציווי, אלא שכך נהגו ישראל, שכיוון שזו הודאה על שלא ניזוק יעקב אלא בירכו, ההודאה צריכה לבוא ממנו ולא ע"י ציווי.
תכלית נוספת יש במצות קדושת בכורות, כי בכך מזכירים ישראל את בכורתם וגדולתם. ויש בכך ענין נכבד, שכשיזכרו ישראל תמיד את מעלתם וגדולתם. ויש בכך ענין נכבד, שכשיזכרו ישראל תמיד את מעלתם וגדולתם שהם העם הבכור והחשוב לפני הקב"ה, יזהרו היטב בקיום המצוות, וישמרו מהעבירות, כי כל מעשה קטן של העם הנבחר, חשוב מאוד, ויש לו השפעה גדולה. וזהו כמו שנאמר (תהילים קיא, ד) "זכר עשה לנפלאותיו חנון ורחום ד'", שמתוך אהבתו אותנו וחפצו הגדול להצדיקנו, ציוונו במצוות שהם זכר לנפלאותיו, ועי"ז נתחזק בקיום המצוות ויטיב עמנו.
על פי דברים אלו ניתן להבין מדוע כבר בתחילה, קודם המכה הראשונה, אמר הקב"ה למשה שיזהיר את פרעה מפני מכת בכורות (שם ד, כג), כי זו היא התכלית של המכות כולן, להראות למצרים ולכל האומות את מעלת ישראל. וכתב רש"י "'הנה אנכי הורג את בנך בכורך' – היא מכה אחרונה ובה התרהו תחילה, מפני שהיא קשה". כי מכת בכורות היא המכה היחידה שהייתה מכת מוות בלא אפשרות להנצל ממנה, שנאמר (שם יב, ל) "ותהי צעקה גדולה במצרים כי אין בית אשר אין שם מת". ונבחרה מכת בכורות להיות קשה יותר משאר המכות, כי היא מראה את חשיבותו של עם ישראל, והיא עיקר העונש למצרים מידה כנגד מידה, וכמו שהתבאר.
קישורים:
מצווה זו קשורה עם המצוות כב כג שצב שצג ותמה
מקורות נוספים:
לקריאות והרחבות נוספות: