דילול עצים ולא נטיעה זו התפנית שעושה ק.ק.ל בשנים האחרונות. למעלה מ- 100 שנים שק.ק.ל עוסקת בנטיעת עצים ויערות ברחבי ארץ ישראל. מזה שנים שהתחילה תנועה הפוכה בק.ק.ל של דילול עצים. מה מניע אותם לעשות זאת ומה חושבת התורה בסוגיה.

באתר ק.ק.ל פרסמו את היסטורית הארגון ופועליו לאורך שנות קיומו. ק.ק.ל ידועים בנטיעת עצים וייעור שביצעו בכל רחבי המדינה כבר למעלה מ- 100 שנה. בין שורות הדברים נאמר שם שק.ק.ל נטעה למעלה מ- 240 מיליון עצים בארץ ישראל. ברם בשנים האחרונות ק.ק.ל החלה גם בדילול עצים מתוך היערות שהם בעצמם נטעו כפי שהם הגדירו בחוברת 'תורת ניהול היער בישראל' ¹ראה ניהול יער בר-קיימא הלכה למעשה סעי' 2: פתיחת היער. כחלק מניהול נכון ותקין של יער. וכך גם כן פרסמו ב'כאן סקרנים':

בהרצאתנו ייעור ונטיעת עצי סרק ביהדות ביארנו את החשיבות שיש בנטיעת עצים אפילו עצי סרק בארץ ישראל. במסקנת הדברים ציינו שמעבר לכך שאנו נדמים לבוראנו ומשפרים את המערכת האקולוגית בארץ ובעולם ישנם גם תועלות היוצאות מהנטיעה כחיזוק ירושת הארץ; חיזוק ההתיישבות; מקיימים בכך את מנהג אבותינו ומחנכים את הדור הצעיר.

אלא שעתה יש לדון האם מותר לעקור עצים אלו כאשר ישנה מטרה ותועלת בעקירתם כפי שכתבו ק.ק.ל בחוברת הנ"ל:

"פתיחת היער, בעיקר היער המחטני, באמצעות דילול העצים, מתן מרחב מחיה ראוי לעצי היער ומתן ביטוי לקומות היער הנמוכות יותר הכוללות מגוון מיני צמחים, לרבות עצים רחבי-עלים, מיני שיחים ועשבוניים; מניעת היווצרות של עומדי יער מחטני בצפיפות יתר, אם עקב נטיעה ואם עקב התחדשות טבעית, המתאפיינים במגוון נמוך, ברגישות ליובש ומחלות ובנטייה לשריפות"

תורת ניהול היער בישראל

איסור כריתת עצים בתורה

מצאנו בתורה איסור כריתה של עצי מאכל, עצי פרי, כמבואר בספר דברים, פרשת כי תצא אך לא של עצי סרק²דברים כ.:

"_^יט כִּי-תָצוּר אֶל-עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא-תַשְׁחִית אֶת-עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר.  
_^כ רַק עֵץ אֲשֶׁר-תֵּדַע כִּי-לֹא-עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל-הָעִיר אֲשֶׁר-הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ"

התורה מלמדת אותנו שבעת הצורך כגון בעת מלחמה מותר לכרות עצי סרק בכדי להיעזר בעצים לערוך מלחמה ³כן היא שיטת הרמב''ם בהלכות מלכים פ''ו שמותר לקצוץ רק אילני סרק או אילני פרי לא מניבים כמבואר שם ואיסור השחתה של אילני פרי טובים נאמר אף בשעת מלחמה. וכן הוא בספורנו על התורה (שם). יתרה מזו דעת הרמב''ן על התורה (שם) וכך הוא ברש''י (ב''ק צא ע''א) שגם אילן מאכל מותר לקצוץ לצורך מלחמה ולא נאמר אילן סרק אלא להקדימו לאילן מאכל.. אמנם האם גם בצורך קטן יותר מעשיית מלחמה מותר לכרות עצי סרק? למסקנת ההלכה כותב הרמב"ם שמותר לקצוץ אילן סרק גם שאין לאדם צורך כל שהוא בעץ וכן היא מסקנת ההלכה:

^_ח אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה ואין מונעין מהם אמת המים כדי שייבשו. שנאמר לא תשחית את עצה. וכל הקוצץ לוקה. ולא במצור בלבד אלא בכל מקום כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה. אבל קוצצין אותו אם היה מזיק אילנות אחרים. או מפני שמזיק בשדה אחרים. או מפני שדמיו יקרים. לא אסרה תורה אלא דרך השחתה.

^_ט כל אילן סרק מותר לקוץ אותו ואפילו אינו צריך לו. וכן אילן מאכל שהזקין ואינו עושה אלא דבר מועט שאינו ראוי לטרוח בו. מותר לקוץ אותו. וכמה יהא הזית עושה ולא יקוצנו רובע הקב זיתים. ודקל שהוא עושה קב תמרים לא יקוצנו.

רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים פ"ו

הערות:

1. ראה ניהול יער בר-קיימא הלכה למעשה סעי' 2: פתיחת היער.
2. דברים כ, יט-כ.
3. כן היא שיטת הרמב"ם בהלכות מלכים פ"ו שמותר לקצוץ רק אילני סרק או אילני פרי לא מניבים כמבואר שם ואיסור השחתה של אילני פרי טובים נאמר אף בשעת מלחמה. וכן הוא בספורנו על התורה (שם). יתרה מזו דעת הרמב"ן על התורה (שם) וכך הוא ברש"י (ב"ק צא ע"א) שגם אילן מאכל מותר לקצוץ לצורך מלחמה ולא נאמר אילן סרק אלא להקדימו לאילן מאכל.

קישורים:

מקורות נוספים:

פניני הלכה – עצי פרי ובל תשחית.

הרב חיים דוד הלוי, 'בדין קציצת עצי סרק'.

לקריאות והרחבות נוספות:

תורת ניהול היער בישראל: דילול יער מחטני ק.ק.ל, תש"פ (2020).

תורת ניהול היער בישראל: מדיניות והנחיות לתכנון וממשק היער. ק.ק.ל, תשע"ד (2014).

הפוסט דילול עצים ביערות ארץ ישראל הופיע לראשונה ב-הבינה היהודית Jewish intelligence.

"הזה על טהרו של מזבח שבע פעמים, ושיירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון, ושל מזבח החיצון היה שופך על יסוד דרומי. אלו ואלו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון, ונמכרין לגננין לזבל, ומועלין בהן.

(יומא ה, ו)

פרט זה "נמכרין לגננין לזבל" המופיע במשנה מבטא במידה מסוימת את רעיון המחזור של שימוש חוזר וניצול המשאבים באופן מיטבי ללא השארת פסולת. תהליך זה נקרא בימינו קומפוסטציה או בעברית דְּשוֹנֶת.

מכאן ניתן ללמוד שחשיבת המחזור בניצול החומרים בצורה היעילה והמושכלת ביותר נמצא בבסיס היהדות עוד מקדם וממנה ניתן ללמוד על כל פעולות המחזור שנוקטים בימינו לפי צורך הזמן והמקום.

יש לך מה להוסיף, כתוב לנו

קישורים:

דְּשוֹנֶת – באתר ויקיפדיה

מקורות נוספים:

הפוסט מה לומדים מבית המקדש על מחזור הופיע לראשונה ב-הבינה היהודית Jewish intelligence.

מצוות יתד לכסות את הצואה

ישנן שתי מצוות בתורה העוסקות בשמירה על סביבה נקייה. מצווה אחת היא לייחד מקום מחוץ למחנה צבאי בו יעשו את הצרכים והשנייה לקחת כלי חפירה על מנת לעשות בור ולכסות, וכך נאמר¹דברים כג, יג-טו:

יג וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְיָצָאתָ שָּׁמָּה חוּץ.

יד וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל-אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת-צֵאָתֶךָ.

טו כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא-יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ.

התורה אסרה לעשות צרכים במחנה צבאי משום שהמחנה צריך להיות ראוי להשראת השכינה בכדי שתשרה הקדושה במחנה ותסייע ללוחמים בעת הקרב. הרמב"ם בספרו 'מורה נבוכים'²ח''ג פמ''ח. לומד שמצוות שמירת הניקיון על ידי יחוד מקום לעשיית צרכים וכיסוי הצואה מתייחסת לא רק במחנה צבאי במדבר אלא גם, וכל שכן, בעיר מקום מושבם הקבוע של בני האדם. לכן מצוות אלו רלוונטיות בין למקום היישוב ובין לשטח פתוח בטבע, בין בעת מלחמה ובין בעת שלום.

על משמעותם של מצוות אלו מדוע נצטווינו לכסות את הצואה כתב אחד מחכמי ספרד במאה ה-12, רבי אברהם אבן עזרא, בפירושו לתורה³שם, יד.: "כי כל דבר נראה לעינים והוא מגונה, יוליד דמות גנאי בנפש". כלומר דברים שהאדם בדל מהם משום שהם נחשבים גנאי עבורו, כאשר אדם רואם הם מולדים תחושת גנאי בנפשו.

גם הרמב"ן, רבי משה בן נחמן, שחי מאה שנה לאחר מכן מבאר בפירושו על התורה בדרך זו:

…וטעם כסוי הצואה, שאין הצואה כטומאה שתטמא את מקומה ושתהיה בוקעת ועולה, אבל אסר לראותה בעת התפילה ובהיות הלב דבק בשם הנכבד מפני שהדברים הנמאסים יולידו גנאי בנפש, וישבשו כוונת הלב הטהור, וכאשר נתעלמה מעיני רואיה – אין רע.

ובספר החינוך (מצווה תקסו) הוסיף בשבח מידת הנקיות וכתב:

…כאשר ידוע ומפֻרסם, שהנקיות מידה מן המידות הטובות המביאה לידי רוח הקודש, וכדרש רבי פנחס בן יאיר בפרק קמא דעבודה זרה (כ ע"ב). וגם יש בזה שבח לאומה כי יבואו אליהם מלאכי גוי ויראו מחניהם קדוש ונקי מכל טינוף.

ספר החינוך, מצווה תקסו

למדנו מפי המפרשים על חשיבותה של שמירת ניקיון הסביבה הן בערים והן בטיולים בטבע בכיסוי הצואה. דברים אלו הנם אלמנטריים ובסיסים לקיומנו כפי שהתבטאו חכמים שגם אם לא הייתה נתנת התורה ומצווה עלינו כזאת היינו למדים מצווה זו מחתול:

אמר רבי יוחנן אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה, דרך ארץ מתרנגול…

פרש"י – צניעות מחתול: שאינו מטיל רעי בפני אדם ומכסה צואתו.

עירובין, ק ע"ב

על פי זה מובן מדוע אנו מוצאים שמשרד החינוך מאמץ מצווה זו כפי שניתן לראות בחוזר מנכ"ל של משרד החינוך לטיולים ופעילויות חוץ בית ספריות:

4.5 חנייה ולינה

4.5.4    יש לשמור על ניקיון המקום. את שיירי המזון ואת האשפה יש לשים בפחי האשפה שבמקום או בשקיות הפלסטיק שבידי המטיילים.

4.5.5    צרכים ייעשו בבתי-השימוש שבמקום, ובהעדרם – במקום שייקבע על ידי האחראי לטיול. יש להנחות את התלמידים לכסות את הצרכים.

4.16.4 סניטציה

א. בכל חנייה ייקבע מקום לשירותים לבנים ולבנות בנפרד.

ב. הפרשות בשדה יש לכסות מיד בעפר כדי למנוע משיכת זבובים העלולים להפיץ מחלות.

ג. יש לרחוץ ידיים לאחר עשיית צרכים.

חוזר מנכ"ל, משרד החינוך – טיולים ופעילויות בית-ספריות

איסוף גללי כלבים

לאור האמור, רצוי וטוב החוק⁴חוק עזר ללוד (פיקוח על כלבים ובעלי חיים אחרים), תשנ''ב-1991 המחייב את בעלי חיות המחמד באיסוף גלליהם:

כך גם כן מצאנו בחוקי ההלכה היהודית התייחסות לגללי כלבים ומניעת אמירת תורה ותפילה בסביבתם במידה ומדיפים ריח⁵פסק השו''ע שצריך להתרחק ממקום שכלה הריח הרע כשני מטרים כאשר הגללים מאחוריו, אך אם הם מלפניו יתרחק עד שלא יראה אותם כלל. ראה אורח-חיים, סימן עט, סעיף ד'.. לאור זאת מן הראוי שאדם המגדל כלבים יהיה אחראי על גללי חיתו ולא ישאירם גלויים על פני האדמה.

חידושה של תורה

אחת השאלות המתעוררת ממצווה זו היא מדוע התורה ציוותה על שמירת הניקיון דווקא במחנה צבאי (מצב נדיר) ולא במקום יישוב שזהו מושבם התדיר של בני האדם. זכרנו לעיל את דברי הרמב"ם במורה נבוכים שלפיהם כל שכן שהתורה מקפידה על ניקיון במקום יישוב. מתוך דבריו אפשר לומר שהתורה ציוותה והשמיעה מצווה זו דווקא מחוץ לעיר במקום מדבר וכו' משום ששם היה אדם עלול לחשוב שאין צורך לכסות את הצואה מפני שזה מקום מבודד שכמעט ולא עוברים בו בני אדם ולכן כיסוי הצואה אינו מהווה סכנה ביצירת מחלות וכו' ובטח לא מטרד. על זאת נאמרה המצווה במדבר בכדי ללמדנו שבכל מקום עלינו להקפיד על היגיינה ואפילו במקום מבודד שאין מצויים בו בני האדם לרוב. מכך ניתן להסיק על חשיבותה הרבה של שמירה על סביבה נקייה לפי התורה.

מסקנות:

קישורים:

מקורות נוספים:

לקריאות והרחבות נוספות:

הפוסט משרד החינוך מאמץ מצוות היגיינה מהתורה הופיע לראשונה ב-הבינה היהודית Jewish intelligence.

פתיחה

ציד ספורטיבי הנו נחלת תרבותם של מדינות, מנהיגים ותרבויות שונות בעולם. ניתן למצוא בספרות הסוקרת את תרבויות העבר ולאו דווקא ימי קדם על ציד לשם התמקצעות בכלי נשק, התמקצעות בצלפות, שעשועי מלכים, ציד לשם מסחר ועוד דוגמאות המלמדות אותנו על תרבות בני האדם ותרבות הציד בעולם. ברם, מאז העת החדשה החלו ניצני ההתנגדות לתרבות זו ואט אט התגבשו בעידן המודרני לאסור נוהג זה בחוק בהרבה מדינות. גם במדינת ישראל בשנת 2011 יצא לדרך ניסיון ראשון על ידי רשות הטבע והגנים והמשרד להגנת הסביבה שביקשו לערוך תיקון רחב ומקיף לחוק הגנת חית בר הכולל בתוכו להפסיק ולאסור ציד ספורטיבי במדינת ישראל. הניסיון לא צלח והתוכנית כמעט נגנזה. לפני כשנתיים, בשנת 2020, הוקם קמפיין ביוזמת החברה להגנת הטבע, תנו לחיות לחיות ואנימלס, המבקש שוב להפסיק את הציד הספורטיבי בישראל. הם הקימו אתר לשיתוף הציבור ליצור עצומה בכדי להעביר חוק האוסר על ציד לשם ספורט בישראל.

בעלי הקמפיין הצליחו לגייס אליהם חברי כנסת כמיקי חיימוביץ' (כחול לבן) וקטי שטרית (הליכוד) ועוד כ- 17 חברי כנסת חלקם היו בקואליציה וחלקם היו מהאופוזיציה והגישו באוגוסט 2020 את הצעת החוק, שמטרתה ביטול הציד "הספורטיבי" בישראל והחמרת הענישה על ציד בלתי חוקי. הצעת החוק טרם עברה ועדיין לא נעשה שום תיקון בחוק הקיים המתיר ציד ספורטיבי בעונת הציד.

חוק הגנת חית הבר

כשבע שנים לאחר שהוקמה הממשלה הראשונה, בשנת 1955, מחוקקים את החוק שכשמו כן הוא האמור להגן על חיות הבר הגדלות, חיות ומתרבות בשטח ישראל. וכך נכתב בחוק:

כפי שניתן לראות החוק מאפשר על ידי רישיון ציד שמוענק על ידי המנהל¹בתחילה שר החקלאות ולאחר מכן עבר לרשות הטבע והגנים. תקנות להגנת חיית הבר, התשל''ו-1976 . לצוד בעונת הציד שגם היא קבועה בחוק ומתקיימת בין 01/09 ל- 31/01 בכל שנה. בעונת הציד יכול כל מי שהוענק לו רישיון ציד לצאת ולצוד להנאתו כפי החוק המגדיר מה מותר לצוד, מתי וכמה:

לפי מסמך שהתפרסם באוגוסט 2017 על ידי לשכת מנכ"ל רשות הטבע והגנים שבו נקבע על ידי הממונה למכסת רישיון ציד לשלש השנים הבאות מספר מכסת רישיונות הציד עמד על 2,365.

לאחר שסקרנו והצגנו את עמדת החוק לעת עתה ואת עמדת חלק מהציבור בישראל כלפי התר ציד ספורטיבי הווה ונתבונן כיצד חושבת התורה בסוגיה כפי שמצטיירת מהספרות התורנית.

צייד בתנ"ך

כאשר נחפש בתנ"ך אנשים שהוגדרו כציידים לא נמצא כי אם את נמרוד ועשיו. הראשון שמצאנו שהעידה התורה עליו שהיה צייד הוא נמרוד שנאמר ²בראשית י.:

ח וְכוּשׁ יָלַד אֶת-נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ.

ט הוּא-הָיָה גִבֹּר-צַיִד לִפְנֵי ה' עַל-כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי ה'.

וכתבו מקצת מפרשים שהיה צד הבהמות ומקריבן לפני השם, והוא החל להראות גבורתו על החיות³הראב''ע שם. ברם, ראה ברמב''ן שלא מקבל את פירושו בטענה כי הוא נוגד את עמדת חז''ל שנמרוד היה רשע ופרשנות זו מצדיקה את הרשע ''ואין דבריו נראין, והנה הוא מצדיק רשע, כי רבותינו ידעו רשעו בקבלה''.

ועל עשיו כתוב:⁴בראשית כה, כז..

כז וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים.

וראינו שיצחק שולח את עשיו לצוד עבורו ציד⁵שם כז, ג.:

ג וְעַתָּה שָׂא-נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צידה (צָיִד)…וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה לָצוּד צַיִד לְהָבִיא.

נמרוד ועשיו הנם היחידים שהתורה כינתה אותם ציידים. הגדרת התורה את נמרוד ועשיו כציידים מעידה על עיסוקם וכנראה כעיסוק מרכזי בחייהם ובמהותם ⁶וראה לקמן בפנים שלדעת ה''גבעת שאול'' וה''נודע ביהודה'' בא גם ללמדנו על ההבדל המהותי שצריך להיות בהסתכלות וההשקפה בין יהודיים לאינם יהודיים לעניין עיסוק בצייד כפי שנראה בהקבלת הניגוד בין יעקב לעשיו, עשיו איש ציד ואילו יעקב איש תם יושב אוהלים.. אולם אין כל רמז במקרא שמדובר בציד לשם ספורט, סתם להנאה. גם לא מוכרח ממקורות אלו כי יש פסול בהיבט היהודי בציד בעלי חיים כאשר מדובר בצורך קיומי לפרנסה או מזון. דווקא מבקשת יצחק אפשר להוכיח שמותר לצוד לפי התורה שכן יצחק מבקש מעשיו שילך לצוד לו, ואם דבר זה היה פסול, יצחק לא היה מבקש זאת מבנו עשיו⁷על דרך מאמר חז'ל: שהאבות קיימו כל התורה כולה אפילו עירובי תבשילין כמובא ביומא כח ע''ב.. בנוסף לכך, מצאנו ביטוי בתורה המצייר אפשרות שגם בני ישראל ציידים⁸ויקרא יז, יג.:

• "וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן-הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ-עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת-דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר".

בשני מקרים אלו מדובר בצורך קיומי לאכילה שהרי כתוב "אשר יאכל" ואנו רואים שהתורה נוקטת בלשון צידה מה שמראה שאין התורה שוללת את עסק הצייד לכשעצמו כאשר הוא לקיום האדם כדלקמן. כן ניתן לעדן מעט את הציד הזה ולומר שאין הכוונה שצדים ממש כדרך הציידים בחץ וקשת כבימי קדם או ברובה בימינו משום שמדובר בבעלי חיים שרוצים לאכול ולפי חוקי היהדות תקיעת חץ או כדור בבעל חי מטריף אותו ופוסל אותו מאכילה ומעשה זה יחשב להשחתה. לכן, נראה שכוונת הצידה בפסוק זה "יצוד ציד" כלומר תפיסת בעל החיים בדרך שלא פוסלת אותו מאכילה כגון ביד, רשת, כלוב וכדו' ומדובר בבעל חיים שלא ברשותו⁹לדוגמה כאיל וצבי. ראה הראב''ע על הפסוק. או שברשותו¹⁰לדוגמה כאווזים ותרנגולים כהעמדת חז''ל חולין פד ע''א.. האפשרות שהחיה יכולה להימלט ולברוח במרחב שבו היא נמצאת וצריך לצעוד בכדי לתפסה נחשבת צידה בלשון התורה וההלכה כנלמד מהלכות שבת¹¹שבת קו ע''א מתני' הצד צפור למגדל...והלאה., לכן המילה 'ציד' בתורה מתפרשת גם באופן שאדם יוצא לחצרו בכדי לתפוס את התרנגולת. מכל מקום מן המקרא לא עולה שלילה בציד לשם קיום חיי האדם ¹²להרחבה על ציד ציפורים בשיטות שונות במקרא ראה מ' כסלו. 'צֵיד ציפורים, מקלות דבק והערף הדביק - ריאליה ומקורות'. על אתר, א, (תשנ'ו), עמ' 7-20..

ציד בספרות חז"ל ופרשנות ימי הביניים

נראה שצייד לצורך פרנסה היה נוהג בימי החכמים ואפשר להניח שעוד קודם לזה בקרב היהודים כפי שעולה מן המשנה הדנה בהיתר סחר בבעלי חיים טמאים שעלו לציידים אגב צייד בעלי חיים טהורים¹³שביעית פ''ז מ''ד.:

• צדי חיה עופות ודגים שנתמנו להן מינין טמאין, מותר למוכרן.

אילולא היו נוהגים להתפרנס מצייד והדבר לא היה רווח לא היה צורך לומר הלכה מעין זו. השמעת הדין במשנה ערוכה מלמדת אותנו על תפוסי ההתנהגות היומיומי שהיו בימיהם. היו יהודיים שמקצועם היה לצוד בעלי חיים. לא מצאנו במשנה או בתלמוד אפשרות לאסור צייד לצורך פרנסה. היתר סחר בבעלי חיים טהורים ואיסור בטמאים לצורך פרנסה מבואר בספרות ההלכה על כן לא ראיתי להאריך בזה רק להביא מכאן ראיה שגם יהודיים היו צדים לצורך פרנסתם.

כן דנו הפוסקים בדרך הצידה כבידיים, רשת, חץ וקשת, רובה וכדומה כדלקמן.

על אף שבמקרא לא מצאנו אזכור העוסק בצידה לשם ספורט גם לא מנמרוד ועשיו כן מצאנו מעשה בתלמוד הפותח עיון, ומעשה שהיה כך היה:

אמר רב יהודה אמר רב: 'לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון' שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי נסיון ונכשל.
אמר לפניו: רבש"ע מפני מה אומרים אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב, ואין אומרים אלהי דוד?
אמר: אינהו מינסו לי ואת לא מינסית לי [אותם ניסיתי ועמדו בניסיון, אותך לא ניסיתי].
אמר לפניו: רבש"ע בחנני ונסני שנאמר: "בחנני ה' ונסני וגו'".
אמר: מינסנא לך, ועבידנא מילתא בהדך. דלדידהו לא הודעתינהו ואילו אנא קא מודענא לך דמנסינא לך בדבר ערוה [אנסה אותך, ואעשה איתך דבר שלא עשיתי איתם. להם לא הודעתי במה אנסה אותם ואילו לך אני מודיע שאנסה אותך בדבר ערווה].
מיד, "וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וגו'" (ש"ב יא, ב). אמר רב יהודה: שהפך משכבו של לילה למשכבו של יום ונתעלמה ממנו הלכה, אבר קטן יש באדם משביעו רעב ומרעיבו שבע. "וַיִּתְהַלֵּךְ עַל-גַּג בֵּית-הַמֶּלֶךְ וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד".
בת שבע הוה קא חייפא רישא תותי חלתא [בת שבע הייתה חופפת את ראשה בתוך כוורת (חדרון עם מחיצות)].
אתא שטן אידמי ליה כציפרתא [בא השטן ונדמה לדוד כציפור], פתק ביה גירא פתקה לחלתא איגליה וחזייה [ירה דוד חץ, פגע במחיצה והפילה והתגלתה בת שבע בזמן שרוחצת וראה אותה דוד].
מיד, "וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר הֲלוֹא-זֹאת בַּת-שֶׁבַע בַּת-אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי. וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ וַתָּשָׁב אֶל-בֵּיתָהּ.

סנהדרין קז ע"א

מעשה דוד המלך לשלוח חץ בכדי לצוד את הציפור מזכיר מעט את דרכם של מלכים בימי קדם שהיו צדים לשם ספורט. מעשה זה אינו מובא בתנ"ך כי אם בחז"ל. ביטוי זה "פתק ביה גירא" שנאמר על ידי חכמי התלמוד כלפי דוד המלך כמובן מאליו שאין בו פגיעה בכבוד דוד המלך, מלך בישראל, שעשה מעשה (ציד בחץ וקשת) שלכאורה נוגד את רוח היהדות גם כן יכול להצביע על דפוסי חשיבה ותרבות שנהגו בהם יהודים בימי קדם כציד ספורטיבי. ברם, סיפור זה עוד צריך תלמוד משום שאפשר לומר שאין בהכרח ללמוד מסיפור זה על תפוסי התנהגות של החברה הישראלית דאז, שגם יהודיים נהגו בציד ספורטיבי בימי קדם, משום שניתן לסייג ולומר:

א. מדובר במלך ולכן אפשר שרק מלכים נהגו.

ב. מדובר במקרה חריג בו הבורא מנסה מלך בישראל ולכן 'כללי המשחק' שונים ולא בהכרח יכולים להעיד על המציאות ותפוסי התנהגות שהיו רווחים אז.

ג. ניתן לומר שכל המעשה מהליכתו על הגג בלילה, שהשטן נדמה לו כציפור, ירית החץ וכו' הכל היה חלק מהניסיון ודוד שגג עוד מתחילת המעשה בשיקול דעת מוטעה ומוסת ולכן גם ירית החץ היה חלק משגגתו ואין ללמוד מזה.

ציד על ידי כלבים

מקור אחר בתלמוד מצביע על התנגדות ציד לשם ספורט כפי שנשמע מאחד מחכמי התלמוד, רבי שמעון בן פזי, שדרש את הפסוק הראשון מתהילים¹⁴תהילים א, א.: אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב. פרשנותו של רש"י, מחכמי צרפת במאה-10, מבארת כוונתו שממנה נראה שמתנגד לציד לשם שעשוע על ידי כלבים¹⁵עבודה זרה יח ע''ב.:

• דרש ר' שמעון בן פזי: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ" לטרטיאות ולקרקסיאות של עובדי כוכבים. "וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד" זה שלא עמד בקנגיון….
  • רש"י – קיניגון. צידת חיה על ידי כלבים וכל מעשיהם לשם שחוק ושמחה.

משמעות דרשה ופרשנות זו מצביעה על התנגדותו של אותו חכם לשעשוע שהיו נוהגים בימי קדם לשלוח כלבים לצוד בעלי חיים לשם שעשוע. אולם, ממקור זה נראה שכל ההתנגדות לציד זה הוא משום שהוא לספורט ושעשוע ולא לצורך קיומי כאכילה או פרנסה.

האם ניתן לצוד לצורך פרנסה על ידי כלבים לאור היהדות?

שאלה זו מביאה אותנו לאזכור נוסף של ציד ע"י כלבים שמצאנו בפרשנותו של רש"י למשנה במסכת שבת¹⁶שבת נא ע''ב.:

• במה בהמה יוצאה…וכל בעלי השיר יוצאין בשיר….[פירוש: בעלי חיים שיש להם קולר בצוואר]
  • רש"י – וכל בעלי השיר. כגון כלבים [של] ציידים וחיות קטנות שנותנין שיר לצוארם לנוי.

וכן כתב רש"י על דברי רבי ישמעאל שאמר: מגדלי כלבים כופרין…¹⁷בבא קמא פ ע''א.

• רש"י – קטנים וננסים הם. לשון אחרת, כלבים גדולים של ציידים ואין מזיקין.

השלכות פרשנותו של רש"י מגיעות 200 שנה מאוחר יותר, במאה ה-13, כאשר כותב רבי יצחק בן משה, מחכמי וינה שבאוסטריה, בספרו ההלכתי "אור זרוע" ¹⁸הלכות שבת סימן פג אות יז. שמשמע מרש"י כי מותר לצוד על ידי כלבים:

גבי כל בעלי השיר דיוצאין בשיר ופירש"י כגון כלבים ציידים משמע דמותר לצוד בכלבים דאי לאו הכי [שאם לא כך] הוי השיר משאוי [השיר נחשב למשאוי ואסור לצאת אתו בשבת]. מיהו אומר אני המחבר שכל מי שצד חיות בכלבים כעין שהעכו"ם עושין לא יראה בשמחת לויתן דאמרינן [שאמרו] בפרק קמא[ראשון] דעבודה זרה ובדרך חטאים לא עמד…..ואמרינן בויקרא רבה פרשת ויהי ביום השמיני פרשת ר' פנחס: בהמות ולויתן הם קניגין של צדיקים לעתיד לבוא, כל מי שלא ראה קניגי של אומות העולם בעולם הזה זוכה לראותן לעתיד לבוא.

ס' אור זרוע, הלכות שבת

נראה שהאור זרוע למד מדברי רש"י שמותר לצוד חיות על ידי כלבים כאשר הצידה אינה לשם שעשוע ואילו לשם שעשוע גם רש"י מתנגד כדרשת רבי שמעון בן פזי. רק שהוא כותב הסתייגות והתנגדות לציד זה גם שלא לשם שעשוע מנימוק דתי אמוני המבטא השקפה יהודית שמבטיחה גמול טוב מאת הבורא בעתיד למי שיקיים את חוקי התורה.

זמן לא רב אחרי רש"י, במאה ה-12, כותב הרמב"ם, מחכמי ספרד, בספרו ההלכתי 'משנה תורה' דברים דומים המורים כי היו צדים ומותר לצוד על ידי כלבים:

המשלח כלבים כדי שיצודו צבאים וארנבים וכיוצא בהן, וברח הצבי מפני הכלב, והיה הוא רודף אחר הצבי או שעמד בפניו והבהילו, עד שהגיע הכלב ותפס הרי זה תולדת הצד, וחייב.  וכן העושה כדרך הזו, בעופות.

הלכות שבת, פ"י הלכה כב

וכתב אחד מגדולי הפרשנים על הרמב"ם, רבי וידאל די טולוזא בספרו 'המגיד משנה'¹⁹שם. על דברי הרמב"ם שם:

• והתניא חולה חייב? אמר רב ששת: לא קשיא [לא קשה] כאן בחולה מחמת אישתא כאן בחולה מחמת אובצנא. ופירש רבינו חננאל ז"ל 'אובצנא' כגון שהיו עייפים מחמת כלב או מחמת דבר אחר הרי זה חייב, והן הן דברי רבינו במה שכתב המשלח כלבים וכו'.

המגיד משנה מאשש את דברי הרמב"ם ממחבר קדום יותר, רבינו חננאל²⁰לא מצאתי את זה בחיבור ר' חננאל שלפנינו על הדף בסוגיה.שחי במאה ה-10 שגם למד את הסוגיה כך. נמצאנו למדים שציד על ידי כלבים לצורך קיומו של האדם הוא מותר מבחינה הלכתית.

לימודם של רבינו חננאל, רש"י, רמב"ם והאור זרוע לראות היתר בציד על ידי כלבים מחד גיסא ולראות מאידך גיסא ציד כזה לשם שעשוע כשלילי בא לידי ביטוי בספרי ההלכה המאוחרים יותר. בספר הכל-בו שלא נודע מחברו אך ספר מקובל בכל תפוצות ישראל כתב²¹הלכות שבת.:

• המשלח כלבים לרדוף אחרי הצידה ורדף כדי שיגיע הכלב לתפסה, חייב [מדין צידה בשבת].

נראה מדברי המחבר כי ציד על ידי כלבים אינו שלילי מצד עצמו רק שאין לעשותו בשבת משום שהוא נחשב לצידה שאסורה.

כך גם כן נראה מדברי רבי שלמה לוריא, מחכמי אשכנז במאה ה- 16 שכתב בספרו "ים של שלמה" על דברי התלמוד האוסר לגדל כלב רע ומתיר לגדל כלבים כופרים וכפי שפירש רש"י לעיל:

אף דמתיניתין איירי [שהמשנה מדברת] בכלב רע היינו סתם כלב שהוא מנבח על כל מי שהוא אינו מכיר, ומחמת נביחתו הוא קרוי רע אף שאינו נושך כמו שאפרש. לכן כל איש ירא שמים לא יגדל כלב אלא כלבים כופרים וכהאי גוונא שמשונים בצורתן שהם עומדים לצוד עמהם או לנוי בבית…

ים של שלמה, בבא קמא, פ"ז אות מה

שינויים בעידן המודרני

תפנית מוסרית החלה בסוף ימי הביניים עם כניסת העידן היותר מודרני כאשר במאה ה-16 אחד מגדולי פוסקי אשכנז קובע דיון זה עם הכרעה הלכתית שתשפיע על התפיסה היהודית בעתיד. רבי משה איסרליש, המכונה הרמ"א, רבה של קרקוב (פולין), מביא בספרו "דרכי משה" את התפיסה המתירה צייד על ידי כלבים כנ"ל ואת התפיסה האוסרת מטעם מוסרי (אור זרוע) וכותב להלכה²²שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שטז סעי' ב.:

• המשסה כלב אחר חיה בשבת הוי צידה (כלבו). ויש אומרים אף בחול אסור לצוד בכלבים משום מושב לצים (אור זרוע).

דברי הרמ"א מבקשים להכיל את הפן המוסרי שכתב האור זרוע "לא יראה בשמחת לויתן" הלכה לכלל הציבור ולגנות את הצדים על ידי כלבים למושב לצים. אמנם, כיוון שמקור דברי הרמ"א הם מהאור זרוע ואת כוונתו של האור זרוע אפשר לראות בלשונו לכן נראה לי שאפשר לחלק מעט את הדברים: לשון האור זרוע נראית כמצביעה על מנהג לא טוב שנהגו בו הגויים על ידי ציד כלבים "מיהו אומר אני המחבר שכל מי שצד חיות בכלבים כעין שהעכו"ם עושין לא יראה בשמחת לויתן" שלכן כתב האור זרוע לאסור צייד זה. אפשר שהגויים היו מלמדים את הכלבים לתפוס ממש את הטרף ולהורגו והתנהגות זו מבחינה יהודית נחשבת להשחתה משום שזה מטריף את החיה ופוסל אותו מאכילה משא"כ בצייד על ידי כלבים כדברי רבינו חננאל והרמב"ם שמשמע שמשלחים כלבים לרדוף אחרי החיה עד שהיא מתעייפת ואז תופסים אותה שאפשר שאין פסול בציד כזה.

אפשר מעט לאשש רעיון וחילוק זה על ידי אחד מחכמי אמסטרדם במאה ה-17, הרב שאול הלוי מורטירא, שכתב בספרו על התורה²³גבעת שאול פרשת וישב. נדפס לראשונה באמשטרדם שנת ה' ת''ה 1645. בדבר ציד על ידי כלבים:

הצידה…הילכדו החיות וימיתום ויגורו הם את הכלבים בלי חמלה, ועל כן הוא אסור בתורתנו כי ממנו תולד האכזריות. וכמו כן, גדלה האזהרה בזה כי צוה ה' כי החיות והעופות אשר יצודו ויתפשום חיים יכסו את דמם כאלו שפכו דם נקי שצריך לכסותו.

'גבעת שאול', פרשת וישב.

הרב שאול הלוי מצביע על השלכות התנהגותיות הנולדות ממעשה ציד כאכזריות ועל כן כתב שאסרה תורתנו לצוד שמפועל זה נולדת מידת האכזריות. מדבריו אפשר להוכיח מעט כפי שכתבתי, שהציידים שולחים כלבים אכזריים התופסים את הטרף ללא חמלה וזוהי אכזריות ועל כן אסור משא"כ במה שהבאנו לעיל בשם רבינו חננאל והרמב"ם שהציידים היו שולחים את הכלבים בכדי שירדפו אחרי החיה בכדי לעייף אותה ויהיה נוח לתפסה שבזה אין אכזריות. מאידך ניתן גם להבין מדבריו שרואה בציד בכלל בכל אופניו דבר פסול משום שמוליד באדם טבע התנהגותי של אכזריות²⁴כעולה מהבנת דבריו בספרו שהקביל בין יעקב לעשיו בין ציד לרועה צאן בין מלך עושק ורע למלך חומל וטוב. ונמצא שדיבר גם על ציד בכלל ולא רק על ציד אכזרי על ידי כלבים..

מכל מקום ניתן לראות שצייד לצורך שעשוע נשלל עוד מתקופה קדומה בה היו נוהגים מנהג זה בעמים אחרים וחכמי התורה שללו מעשים אלו. כמו כן, ניתן לראות כי החלה מגמה שונה ביהדות כלפי צייד בעלי חיים בכלל. הרב "גבעת שאול" מראה על התפנית התפיסתית שהתרחשה באותם הימים שראו בציד בכלל ובפרט על ידי כלבים כמושב לצים או אכזריות.

גם באיטליה באותה התקופה שאלו בעניין ציד בכלל וציד לשם שעשוע את אחד מחכמיה, רבי יצחק בן שמואל למפרונטי. וכך שאלו את הרב ²⁵פחד יצחק חלק י' ערך ציד.:

1. האנשים ההולכים לצוד ציד חיה או עוף בכלי זיין אם יש אסור בדבר לעשותם נבילה בידיים.
2. ואם מותר לעשות בהם סחורה.
3. ואנשים העושים כן לשחוק ולטיול בעלמא אם גם עליהם תעבור כוס האיסור או לא?

והשיב מיד על הדין הראשון בגנות המעשה בפתיחת לשונו:

"על הראשונה ברירא בעיני מילתא כבעיתא בכותחא [ברור לי דין זה כביצה בכותח(תבשיל)] דאיסורא איכא [שיש כאן איסור] בעושה נבילה בידיים והעושה פועל רע ומר כזה עשיו איש יודע ציד איש שדה איקרי [יקרה].

והרחיב להביא ראיות באסור ניבול חיה בידיים ומזה הקיש לאסור ציד על ידי נשק או חץ וקשת משום שמנבלים את החיה ואסור לעשות ניבול בידיים. והנני מעתיק אחת מראיותיו שהביא מתשובה של מהר"ם די בוטין שהובא בספר כנסת הגדולה²⁶הגהת טור יו''ד סימ קיז אות ח':

קצבים ששוחטים הם עצמם הבהמות ומנבלים אותם לכתחילה למכור לגויים לבלתי פרוע שכר השוחטים והג'אבילה, אסור. וראוי לבית דין להתרות בהם שלא יעשו כך לכתחילה עוד לנבל הבהמות בידים דעברי אדאורייתא ואדרבנן…מהר"ם די בוטין ז"ל כלל ה ע"כ. ולדידי בודאי דאין חילוק בין דין זה דמהר"ם לצייד שמושך בקשת ללכוד הצפורים כדי להשתכר דאסור גמור הוא ועבר אדאורייתא ואדרבנן.

מסקנתו בדין הראשון: "לצוד ציד בכלי זיין הישראל עצמו אסור" וסיים: "מי הוא זה אמר ותהי ליטול משלו ולפגום בתועלתו כאנשים ההולכים לצוד ציד חיה בכלי זיין כמעשה עשו שהיה אדם בטל וצודה בהמות וחיות בקשתו"

כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם…(קהלת ג, יט)

ובדין אחרון בשאלה, ציד ספורטיבי כתב:

ולענין חילוק האחרון אחרון חביב, אם האנשים העושים כן לשחוק וטיול בעלמא אם גם עליהם תעבור כוס האיסור או לא. ולפי עניות דעתי דאסור גמור הוא, דהוי "כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת…וְאָמַר, הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי" (משלי כו, יח-יט). וכי משום שחוק וטיול יהא מותר לו לעשות נבילה בידים ולעבור על בל תשחית, והלא לא נענש אבנר אלא מפני שעשה דמן של נערים שחוק.

ועוד הגע עצמך, אם אדם יורה בקשתו נגד חברו להכותו בדרך שחוק וטיול ומת אטו [וכי] לא ענוש יענוש? פשיטא בודאי. ומאי שנא [ומה שונה] בבהמות וחיות, דוְרַחֲמָיו עַל-כָּל-מַעֲשָׂיו כתיב (תהילים קמה, ט). ואע"ג דהותר לשוחטן ולהרגן ולהמתין, בידים לא הותר כדכתבתי לעיל. ואף על פי שהיה אפשר לומר דמכיוון שאינו עושה הכי [כך] אלא בדרך שחוק וטיול איפשר דלא כיון מלאכתו לאיסור. אפילו הכי [כך] לא מהניא [מועיל] כלל בדבר ידוע שאם יורה איש חץ וחנית נגד בהמה חיה ועוף מסתמא יהרגהו או יטריפהו והוי ליה [ונחשב זה] מתכווין.

כאן כבר ניתן לראות תקיעת יתד וחייץ על מקצוע הצידה על ידי רובה או חצים שאינם עולים לרוח היהדות הן ברמה המוסרית כאכזריות והן ברמה ההלכתית כהשחתה ואיסור ניבול בידיים. לשונו מצביעה על מוסריות גבוהה ביחס לבעלי חיים והשימוש בהם בכך שמשווה הרג בעל חיים ללא צורך כהריגת אדם ומזה שומעים על החומרה שבציד ספורטיבי.

סמוך לאותם הימים היהדות מגיעה לשיא חדש כאשר יבוא אחד מהחכמים ויטען שאין דרכם של בני אברהם יצחק ויעקב להיות ציידים. לפני כ-250 שנה, במאה ה-18, נשאל רבה של העיר פראג האם מותר לצוד לשם הנאה וספורט. רבה של פראג באותם הימים, הרב יחזקאל לנדא, שולל אפשרות זו ומביע את עמדתו הן כלפי ציד ספורטיבי והן כלפי ציד בכלל, וכך הוא כותב בספרו "נודע ביהודה":

שאלתו: איש אחד אשר זכהו ה' בנחלה רחבה ויש לו כפרים ויערות אשר ביערות תרמוש כל חיתו יער. האם מותר לילך בעצמו לירות בקנה שריפה לצוד ציד או אם אסור לישראל לעשות דבר זה, אם משום צער בעלי חיים, אם משום בל תשחית…

תשובה:
לא מצינו איש ציד רק בנמרוד ובעשו ואין זה דרכי בני אברהם יצחק ויעקב…
ואיך ימית איש ישראלי בידים בעלי חיים בלי שום צורך רק לגמור חמדת זמנו להתעסק בצידה…
לרדוף אחריהם ביערות מקום מעונתן כשאין רגילין לבוא לישוב אין כאן מצוה ואין כאן רק לרדוף אחר תאות לבו…
ומי שהוא איש הצריך לזה ופרנסתו מצידה כזו בזה לא שייך אכזריות והרי שוחטין בהמות וחיות ועופות וממיתים דגים לצורך האדם, ומה לי טהורים שיאכל מבשרם ומה לי טמאים שיאכל ויפרנס עצמו מדמי עורותיהן. וכל בעלי חיים ניתנו לאדם לכל צרכיו, אבל מי שאין זה לצורך פרנסתו ואין עיקר כוונתו כלל בשביל פרנסתו הוא אכזריות…

שו"ת נודע ביהודה, מהדורה תנינא, יורה דעה, סימן י.

הרב יחזקאל לנדא קובע כמה מסמרות בתשובתו:

1. ציד ספורטיבי הינו אכזריות.
2. אין דרך בני אברהם יצחק ויעקב להיות ציידים.
3. לצורך פרנסה מותר לצוד.

ביטוי שאין דרך בני אברהם יצחק ויעקב להיות ציידים מחדד עד היכן חלה התפנית בחשיבה המוסרית הפנים קהילתית בקרב חכמי ישראל. לעיל הצגנו שאין כל שלילה להתפרנס מצייד ושזו תהיה אומנתו של היהודי.
ברם לדעתי ביטוי מעין זה שופך אור המצביע על השינויים התפיסתיים שהנצו והבשילו ביהדות.

סיכום:

העולה מכלל דברינו שאין רוח היהדות נוחה מציד ספורטיבי ואף אוסרת ספורט זה מכמה היבטים:

1. מוליד באדם טבע התנהגותי של אכזריות.
2. לא התירה התורה להשחית בעלי חיים, וזה נקרא השחתה.
3. מוליד באדם טבע התנהגותי לא מועיל כמושב לצים המבזבז את זמנו היקר של האדם.

מקורות:

1. בתחילה שר החקלאות ולאחר מכן עבר לרשות הטבע והגנים. תקנות להגנת חיית הבר, התשל"ו-1976 .
2. בראשית י, ח-ט.
3. הראב"ע שם. ברם, ראה ברמב"ן שלא מקבל את פירושו בטענה כי הוא נוגד את עמדת חז"ל שנמרוד היה רשע ופרשנות זו מצדיקה את הרשע "ואין דבריו נראין, והנה הוא מצדיק רשע, כי רבותינו ידעו רשעו בקבלה"
4. בראשית כה, כז.
5. שם כז, ג.
6. וראה לקמן בפנים שלדעת ה"גבעת שאול" וה"נודע ביהודה" בא גם ללמדנו על ההבדל המהותי שצריך להיות בהסתכלות וההשקפה בין יהודיים לאינם יהודיים לעניין עיסוק בצייד כפי שנראה בהקבלת הניגוד בין יעקב לעשיו, עשיו איש ציד ואילו יעקב איש תם יושב אוהלים
7. על דרך מאמר חז"ל: שהאבות קיימו כל התורה כולה אפילו עירובי תבשילין כמובא ביומא כח ע"ב.
8. ויקרא יז, יג.
9. לדוגמה כאיל וצבי. ראה הראב"ע על הפסוק.
10. לדוגמה כאווזים ותרנגולים כהעמדת חז"ל חולין פד ע"א.
11. שבת קו ע"א מתני' הצד צפור למגדל…והלאה.
12. להרחבה על ציד ציפורים בשיטות שונות במקרא ראה מ' כסלו, 'צֵיד ציפורים, מקלות דבק והערף הדביק – ריאליה ומקורות'. על אתר, א, (תשנ'ו), עמ' 7-20.
13. שביעית פ"ז מ"ד.
14. תהילים א, א.
15. עבודה זרה יח ע"ב.
16. שבת נא ע"ב.
17. בבא קמא פ ע"א.
18. הלכות שבת סימן פג אות יז.
19. שם.
20. לא מצאתי את זה בחיבור ר' חננאל שלפנינו על הדף בסוגיה.
21. הלכות שבת.
22. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שטז סעי' ב.
23. גבעת שאול פרשת וישב. נדפס לראשונה באמשטרדם שנת ה' ת"ה 1645.
24. כעולה מהבנת דבריו בספרו שהקביל בין יעקב לעשיו בין ציד לרועה צאן בין מלך עושק ורע למלך חומל וטוב. ונמצא שדיבר גם על ציד בכלל ולא רק על ציד אכזרי על ידי כלבים.
25. פחד יצחק חלק י' ערך ציד.
26. הגהת טור יו"ד סימ קיז אות ח'.

קישורים:

חוק להגנת חיית הבר, התשט"ו-1955, באתר הכנסת.

מקורות נוספים:

מ' כסלו, 'צֵיד ציפורים, מקלות דבק והערף הדביק – ריאליה ומקורות'. על אתר, מכללת הרצוג.

לקריאות והרחבות נוספות:

הפוסט ציד ספורטיבי בישראל הופיע לראשונה ב-הבינה היהודית Jewish intelligence.

צפייה מהנה:

קישורים:

מצווה תקמד – שלא לקח אם על בנים

מצווה תקמה – מצוות שלוח הקן

מקורות נוספים:

לקריאות נוספות:

עוצרים את התדרדרות המגוון הביולוגי ו

הפוסט סכנת הכחדה – שמירת זנים בראי יהודי הופיע לראשונה ב-הבינה היהודית Jewish intelligence.

מדוע התורה אוסרת לוותר על שטח ציבורי פתוח למטרת חקלאות או נדל"ן?

תובנות באדריכלות נוף מעולם התורה.

קישורים:

תכנון שטח ציבורי פתוח ואדריכלות נוף בתורה – פרק ב'.

מקורות נוספים:

לקריאות והרחבות נוספות:

שטחים ציבוריים פתוחים בערים: מדריך לתכנון, המשרד להגנת הסביבה, משרד הפנים ומשרד הבינוי והשיכון 2008.

מצב הבנייה הירוקה בישראל, המשרד להגנת הסביבה והמועצה הישראלית לבניה ירוקה 2013.

הפוסט שצ"פ – תכנון שטח ציבורי פתוח ואדריכלות נוף בתורה – פרק א' הופיע לראשונה ב-הבינה היהודית Jewish intelligence.

מדוע התורה אוסרת לוותר על שטח ציבורי פתוח למטרת חקלאות או נדל"ן?

תובנות באדריכלות נוף מעולם התורה.

קישורים:

תכנון שטח ציבורי פתוח ואדריכלות נוף בתורה פרק א'.

הרב אלירן זוהר, 'אדריכלות נוף במצוות התורה', 2019.

מקורות נוספים:

לקריאות והרחבות נוספות:

שטחים ציבוריים פתוחים בערים: מדריך לתכנון. המשרד להגנת הסביבה, משרד הפנים ומשרד הבינוי והשיכון 2008.

מצב הבנייה הירוקה בישראל. המשרד להגנת הסביבה והמועצה הישראלית לבניה ירוקה 2013.

הפוסט שצ"פ – תכנון שטח ציבורי פתוח ואדריכלות נוף בתורה – פרק ב' הופיע לראשונה ב-הבינה היהודית Jewish intelligence.

היחס לבעלי חיים ומעמדם של בעלי החיים במאה ה-21 תופס חשיבות רבה בקרב מדינות רבות.

כיום ישנם ארגונים בינלאומיים המגנים על זכויותיהם של בעלי החיים ומעודדים ל"שוויונות" מסוימת עם בני האדם.

מהו היחס הראוי לנהוג כלפי בעלי החיים בראי היהדות.

במאמר זה אבקש לסקור ממקורות היהדות את יחסה של התורה כלפי בעלי החיים ולנסות להתחקות אחר ערכים הנובעים ממקורות אלו במטרה להציג את עמדת התורה ביחס הראוי כלפי בעלי החיים. בעלי החיים ובני אדם חיים זה לצד זה עוד מראשית הבריאה, חלקם האדם משתמש בהם לצרכי קיומו ¹למאכל, לרפואה, אופנה וטקסטיל, חקלאות ועוד. וחלקם חיים לצדו כחלק מהבריאה ומשרתים את הרצון העליון והתכלית שלשמה נבראו. אמנם לא פעם מצינו שבני האדם נוטלים לידיהם את הסמכות לעשות בהם כפי ראות עיניהם וצרכיהם מבלי שימת לב ראויה, ומגיעים לפשיעה ביחסם כלפי יצורים אלו. לא חדשה תופעה זו כפי שניתן ללמוד מביטוי הממחיש את דברינו שנאמר כבר במאה ה- 19 על ידי רבי שמשון רפאל הירש²חי בין השנים כ''ד בסיוון ה'תקס''ח – כ''ז בטבת ה'תרמ''ט, 1888 - 1808. מרבני יהדות גרמניה והאורתודוכסיה המודרנית בספרו 'חורב'³פרק ס'.:

"אין לך יצורים, הזקוקים לדבר ה' המגן עליהם מפני שרירות לב האדם, יותר מבעלי החיים. גם להם, כמו לאדם, יש תחושות ויצרים, אך הם כפופים לאדם בגופם ובכוחותיהם. בנקל שוכח האדם, כי בעל החיים רגיש כמוהו לפגיעה בגופו וסובל כמוהו מהתעללות בו, מרעב ומצמא, ממאמץ יתר וממחלה. הוא שוכח….מתוך תאוות בצע ולעתים כדי לספק איזו קפריזה או סתם מתוך חוסר מחשבה, ואפילו כדי לספק תשוקה שטנית גסה. וכך קורה שהאדם מתאכזר ומתעלל בנפש בעלי החיים האמורים לשמשו לצורך השגת מטרות אנושיות נבונות".

(חורב פרק ס)

ברם יבוא אדם ויטען שהרי נאמר בתורה שהאדם צריך להיות שליט על בעלי החיים לא רק במשמעות של שליטה והובלה כי אם אף שלטון במשמעות של רדייה שפרושו, שימוש בהם כפי צרכיו וראות עיניו כמו שהקנתה התורה זכות זו לאדם בראשית הבריאה⁴בראשית א, כח.:

• וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל-חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ.

אכן יש בטענה זו בכדי להצריך אותנו לחקור ולהעמיק מה כוונת התורה בבחירת לשונות אלו של 'כיבוש' ו'רדייה' ולקמן נענה גם על זה. כעת אציג מצוות מהתורה בהם יהיה ניתן להבין את מגמת התורה ביחסה לבעלי החיים.

לנהוג בכבוד ובהתחשבות בבעלי החיים במצוות התורה

כמה ממצוות התורה מבטאות את יחסה של התורה לבעלי החיים. במצוות שאציג לקמן ניתן לראות את יסוד מגמת התורה ביחסה לבעלי החיים בצורה מכבדת ומתחשבת שלא היה לה אח ורעה בעת העתיקה. אין לי ספק שחשיבה זו נחשבה באותם הימים לחידוש תרבותי שהוביל ברבות הימים את האנושות להגיע לתובנות של ימינו בדרישה ליחס הולם כלפי בעלי החיים עד כדי לטעון שיש להם זכויות. ישנם קבוצות אנשים הסבורים שלבני האדם לא אמורה להיות סמכות ושליטה כלל על בעלי החיים, ואמורה להיות לבעלי החיים זכות קיום שווה כלבני האדם (השיטה הביוצנטרית). מתפיסה זו בין היתר נולדה החשיבה שלא לאכול בעלי חיים, משום שלדעתם אין לאדם סמכות להשתלט עליהם ולהרוג אותם שהרי הם במעמד שווה, ועודדה את הצמחונות. בעקבות רוחות בני האדם הנושבות מקצה לקצה אנו מבקשים לברר את עמדת התורה בסוגיה ולמצוא מהו היחס הנכון והראוי שעלינו, בני האדם, מוטל כלפי בעלי החיים.

מצוות פריקת משא

מצווה ראשונה שנציג היא מצוות פריקה משא מעל חמור. התורה מצווה אותנו לעזור בפריקת משא (מטען) מעל החמור⁵שמות כג, ה.: "כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ ? עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ". פירוש המצווה הנו להסיר המשא מעל הבהמה שיגעה ממשא הדרך⁶ספר החינוך, מצווה פ' - מצות פרוק משא, פרשת משפטים.. התחשבותה של התורה לפרוק המשא מעל הבהמה בא לידי ביטוי הן בעזרה לחבר כדי לחוס על ממונו, ולהזדרז לפרוק מעל בהמתו את משאה בכדי שלא תצטער יתר על המידה ותבוא בכך לשחיקה והפסד, והן משום צערה של הבהמה מצד עצמה. על כן קבעה התורה קדמת חבר הנזקק לעזרה לפרוק את בהמתו על חבר הנזקק לעזרה לטעון (להעמיס) את בהמתו כפי שנפסק להלכה בשולחן ערוך⁷שו''ע חושן משפט סי' רעב סעי' י.:

• "הפוגע בשנים אחד רובץ תחת משאו ואחד פרק מעליו ולא מצא מי שיטעון עמו מצוה לפרוק בתחלה משום צער בעלי חיים ואח"כ טוען…"

עוד קבעה ההלכה שבמידה והאדם הגיש עזרה לבהמת חברו עליו לסייעו וללוותו עד פרסה [כ-4 ק"מ] במידה והוא עדיין נזקק לו "תנא: ומדדה עמו עד פרסה. אמר רבה בר בר חנה ונוטל שכר⁸בבא מציעא לג ע''א. תוספות ד''ה ונוטל שכר שלא כפירוש רש''י שלומד שמדובר בטעינה. וראה ברמב''ם הלכות רוצח ושמירת נפש פי''ג ה''ה, ובטושו''ע חו''מ סי' רעב סעי' ד.. הלכה זו מתקיימת גם במקרה ומצא את הבהמה רובצת עם משאה לבדה ללא בעליה⁹שכן מצוות פריקה וטעינה מתקיימת גם שאין בעליו עמו, ופשוט.. כמו שכתב הרש"ר הירש¹⁰בפירושו על התורה (שם).: "גם לאחר הגשת הסיוע הנדרש, יש חיוב ללוות את הבהמה מרחק מה, כדי להיות בטוחים שהיא לא תיפול שוב: ״מדדה עמו עד פרסה, אך על זה הותר לו ליטול שכר".

הרש"ר הירש¹¹בספר חורב פרק ס'. כפי שנראה לקמן מסיק ממצווה זו כמה דברים שמהם ניתן ללמוד היטב עד כמה צריכה להיות רגשותינו כלפי בעלי החיים:

1. מותר לאדם להשתמש בבעלי החיים רק לצורך סביר הממעט כמה שאפשר בצער וכאב.
2. אין לגרום צער מיותר לשום בעל חי.
3. במידה ויש באפשרותך לעזור לבעל חי הנזקק לעזרה עליך לחוש לעזרתו.

וזה לשונו:

"תורת ה' מצווה לך לא רק שלא תגרום צער מיותר לשום בעל חיים, כי אם לחוש לעזרתו גם אם תראה בעל חיים הסובל שלא באשמתך. מצווה עליך, אם יש לא-ל ידך, להקל ולהסיר את ייסוריו…
ואין צריך לומר שאין אתה רשאי לגרום צער לבהמה ולייגעה אלא רק לצורך סביר של האדם. וגם אז רק באופן הממעט בכאב ובעינויים ככל האפשר. אין להעמיס על בהמת עבודה משא במידה מופרזת, אין להטיל עליה עבודה ללא הרף בלי מנוחה, ואין למנוע ממנה מזון הראוי לה…"

(חורב פרק ס)

ורבי יהודה החסיד, מחכמי אשכנז, במאה ה-12, הפליג וכתב בספרו 'ספר חסידים' אזהרה למצער בעל חי:

כל מעשה גרמות, שאדם גורם צער לחברו, נענש. ואף אם יעשה צער על חנם לבהמה. כגון: שמשים עליה משאוי יותר מאשר יכולה לשאת, ואינה יכולה ללכת, ומכה אותה – עתיד לתן את הדין. שהרי צער בעלי חיים, דאורייתא…

ספר חסידים, תרסו

שלא לשחוט האם והבן יחד

מצווה נוספת המבטאת גם כן את חמלת התורה על רגשותיהם של בעלי החיים היא מצוות "וְשׁוֹר אוֹ-שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת-בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד" (מצוות רצד). התורה אסרה עלינו לשחוט האם והבנים יחד באותו יום. איני דן בהיתר השחיטה מצד עצמו משום שהוא נושא הראוי לייחד לו מאמר בפני עצמו על כן במאמר זה אני יוצא מנקודת הנחה שהתורה התירה לשחוט ומכל מקום גם בהיתר זה אנו מוצאים הגבלות כמו מצווה זו. בטעם המצווה כתב הרמב"ם בספרו מורה נבוכים¹²ח''ג פמ''ח. שזה משום שלא לצער האם:

"סייג והרחקה, שמא ישחט מהם הבן לפני האם. כי צער בעלי חיים בכך גדול מאוד, כי אין הבדל בין צער האדם בכך וצער שאר בעלי חיים. כי אהבת האם וחנינתה על הבן אינו תוצאה של ההגיון אלא פעולת הכוח המדמה המצוי ברוב בעלי החיים כמציאותו באדם…
וזהו הטעם גם בשילוח הקן, כי הביצים אשר כבר דגרה עליהם בדרך כלל, והאפרוחים הצריכים לאמן, אינן ראויין לאכילה, וכאשר ישלח את האם ופרחה לבדה אינה מצטערת בראיית לקיחת הבנים, ואפשר שיהא זה גורם על הרוב לעזיבת הכל כיון שהנלקח אינו ראוי לאכילה ברוב המקרים. ואם הייסורין הנפשיים האלה חשה להן התורה בבהמות ובעופות, כל שכן כלפי אישי מין האדם בכללותו"

(מו"נ פ"ג מ"ח)

לשונו של הרמב"ם מכריעה כי צערה של האם על ילדיה שווה בין בני האדם לשאר בעלי החיים משום שהנו נובע מאינסטינקט פנימי השווה בכל בעלי החיים כולל האדם. דבריו אלו לוקחים אותנו צעד קדימה בהבנת החשיבות להתחשבות ברגשותיהם של בעלי החיים כמו לבני האדם במידה מה או באופנים מסוימים.

השוואה זו בין בני האדם לבעלי החיים כפי שאנו מוצאים ברמב"ם, אנו מוצאים גם בספר חסידים כמה פעמים. דוגמה ראשונה הבאנו לעיל שכשם שגרימת צער לחברו אסורה כך גם גרימת צער לבעל חי אסורה. בדומה לזה כותב שלא להיות כפיו טובה כלפי בעלי חיים כשם שלא יהיה כפוי טובה כלפי בני אדם:

אסור לביש את העבד ואת השפחה ולא את בנו. ולא יבישם על חנם. ואם עשה רצונו, לא יאמר לו "לא עשית בטוב" שנאמר (ישעיה ע, כ): "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע". לפי שהוא כפוי טובה, כי אין מדה רעה כמו כפוי טובה. אפילו כנגד הבהמה אמרה תורה, על תהיה כפוי טובה, שנאמר (שמות כב, ל): וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ". לפי שהכלב עזר, שהזאבים לא הביאו הבהמה ביער. הרי נשאר לך החלב והעור, לכך אל תהיה כפוי טובה, ותן לו הטרפה.

ספר חסידים, תרסה

וכן במקרה ובהמתו חולה או בהריון או מפחדת כתב:

יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ (משלי יב, י): חולה, שלא להטריחה. וכן אם כבר הגיע זמנה ללדת, לא יטריחנה, וכל שכן שפחתו….ואין להכות אותה, שהיא יראה ממנה…ולא יהא כפוי טובה כנגדה ולא יכנה…

שם, תרסז-תרסח

לא לחרוש בשור וחמור יחדיו

אחת ממצוות התורה היא שבמידה ונשתמש בבעלי חיים לצורך חרישת שדה, שלא נחרוש בשני מינים שונים, "לֹא-תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר-וּבַחֲמֹר יַחְדָּו" ¹³דברים כב, י.. עוד בימינו ישנם מקומות שמשתמשים ב"טכנולוגיה הישנה" הזו וחורשים את שדותיהם על ידי בהמות. ברם, נצטווינו שחרישה וכל שימוש אחר שנשתמש בבעלי חיים כמו נשיאת מזחלת שלג, עלינו לקחת שניים מאותו סוג בעל חי, שתי פרות או שני כלבים וכדו'. גם במידה וצריך 4 או 5 לגרירת מזחלת שלג כולם צריכים להיות מאותו בעל חי.

הסיבה לכך התפרשה מאוחר יותר על ידי חכמי ישראל. יש שכתבו שאיסור זה נובע מחשש לאיסור כלאים שאסרה התורה¹⁴הרמב''ם במורה נבוכים ח''ג פמ''ט. הרמב''ן (דברים כב, י).. שכשם שאסור להרכיב שני מינים אחד על השני בין בבעלי חיים או בצמחים וליצור תוצר חדש המורכב משניהם כמו הפרד וכדו' שנוצרו מהכלאה של שני מינים שונים כך נאסר עלינו אפילו לחבר בין שני מינים שונים למלאכה וכדו' מחשש שמא יחבר וירביע ביניהם אחר כך. טעם זה אינו מלמד אותנו על יחס לבעלי חיים.

אמנם בספר החינוך לאחר העתיקו את דברי הרמב"ם הנ"ל הוסיף משלו טעם אחר למצווה וכתב:

"ואחר רשות אדוני הרב הנזכר והודאה על דברו הטוב אענה אף אני חלקי, ואמר כי מטעמי מצוה זו, ענין צער בעלי חיים שהוא אסור מן התורה, וידוע שיש למיני הבהמות ולעופות דאגה גדולה לשכן עם שאינם מינן וכל שכן לעשות עמהן מלאכה, וכמו שאנו רואים בעינינו באותם שאינם תחת ידינו, כי כל עוף למינו ישכן, וכל הבהמות ושאר המינין גם כן ידבקו לעולם במיניהן.

וכל חכם לב מזה יקח מוסר שלא למנות שני אנשים לעולם בדבר מכל הדברים שיהיו רחוקים בטבעם ומשנים בהנהגתם, כמו צדיק ורשע, והנקלה בנכבד, שאם הקפידה התורה על הצער שיש בזה לבעלי חיים שאינם בני שכל, כל שכן בבני אדם אשר להם נפש משכלת לדעת יוצרם"

(ספר החינוך מצוה תקנ)

ספר החינוך מרחיב את איסור צער בעלי חיים גם למימד הנפשי ולא רק הפיזי. מתוך דבריו למדנו שהתורה הקפידה על יחס הגון לבעלי החיים תוך התחשבות בצרכיהם הנפשיים עד כדי שלא לצער אותם ברגשותיהם. דבר זה יכול לבוא לידיי ביטוי ביחס שלנו כלפיהם במידה ואיננו מבינים את תכונותיהם ורגשותיהם. הנני זוכר מקרה בו משפחה גדלה חתולה הרבה שנים, למעלה מעשור. יום אחד החליטו להביא גור כלבים לביתם בצפייה שהחתולה תקבל אותו בסבר פנים יפות ותעניק לו אהבה כאם לבן. אמנם הדבר היה להיפך, החתולה התנכלה לו בכל זמן שרק התאפשר לה ובמקום חום ואהבה רתח בה חום הנקמה. כלומר מה שלנו יכול להראות יפה, יכול לצער מאד את בעלי החיים ועל כן התורה דורשת מאתנו תשומת לב גבוהה ורגישות כלפיהם ואוסרת עלינו לגרום להם צער כפי שגם נראה לקמן מסיפורו של רבי יהודה הנשיא.

לֹא-תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ

התורה מצווה אותנו שנגמול חסד או ניתן מעין תגמול לבהמה שאנו משתמשים בה בשעת עבודה עם גדולי קרקע (שזהו מאכלה לרוב) ונאפשר לה לאכול מן היבול כפי רצונה, ולא נצערה במניעתה מלאכול. ראשית, נפלא לראות את התחשבות התורה עוד מימי קדם ליחס בעלי החיים שאנו משתמשים בהם, ועד כמה הקפידה וציוותה אותנו שנתחשב בהם. בנוסף לכך, ציווי התורה שנאפשר לבהמה לאכול בשעת מלאכה הוא בנוסף למאכלה היומי ולא במקומו. מה שהתורה ציוותה לאפשר לה לאכול בשעת מלאכה הוא משום שיודעת התורה נפש הבהמה שהיא מתאווה בראותה המאכל ורוצה לאכול ממנו וכשאנו מונעים אותו ממנה הדבר גורם לה צער לכן אסרה עלינו התורה שלא נצער את בעל החיים ונאפשר לו לאכול כהוות נפשו.

ספר החינוך ראה במצווה זו חסד וחמלה כלפי בעלי החיים אך ראה גם כי מצווה זו עם בעלי החיים היא מעין הכשר להתנהגות חשובה יותר ביחס כלפי בני האדם. שכן על ידי שהאדם התנהג בחסד ובחמלה כלפי בעלי החיים כך התרגל האדם למידות אלו ויתנהג כך גם עם בני האדם.

ברם, הרש"ר הירש כותב שמצווה זו היא דרישה לעשות צדק עם בעלי חיים. לדבריו התורה מעניקה זכות לבהמה בפירות בשעת עבודה כחלק מתגמולה על שעובדים בה:

"באיסור לא תחסום שור בדישו דורש הקב"ה לעשות צדק עם הבהמה…איסור זה כביכול מעניק לבהמה זכות בפירות בשעת עבודה, כשהיא עוזרת לך לקחת לעצמך את פירות האדמה…"

(חורב פרק ס)

דברי הרש"ר הירש מעוררים חומר למחשבה ביחס לבעלי החיים באומרו "איסור זה כביכול מעניק לבהמה זכות בפירות". האם כוונתו כטענת האומרים היום שיש לבעלי חיים זכויות בדומה לבני אדם, ואפשר שלכן התורה אסרה עלינו לחסום בעל חי בשעת מלאכה כדי להעניק לו את זכויותיו המגיעות לו חלף עבודתו או אולי זהו רק ביטוי לכך שמגיע לה תמורה על עבודתה ואל תקפח לה שכרה שזה אי צדק כלפיה ועל כן נקט בלשונו 'כביכול' שאין זה ממש זכויות וכל איסור זה הוא רק שלא לצערה?
מכל מקום דברי הרש"ר הירש מזכירים את המדרש המתאר את הדו-שיח שהיה בין אברהם לשם בן נוח המכונה על פי המסורת בתורה מלכי צדק:

"כשאמר [אברהם] למלכי צדק כיצד יצאתם מן התיבה?
אמר לו: בצדקה שהיינו עושים.
אמר לו: וכי מה צדקה היה לכם לעשות, וכי עניים היו שם והלא לא היה אלא נח ובניו ועל מי הייתם עושים צדקה?
אמר לו: על החיה והבהמה והעוף. לא היינו ישנים כל הלילה אלא היינו נותנין לפני זה ולפני זה.
פעם אחת איחרנו את עצמנו ויצא אבי משובר.
אותה שעה אמר אברהם מה אלו אלולא שעשו צדקה עם בהמה חיה ועוף לא היו יוצאין משם ובשביל שאיחר עצמו כמעט קיבל שכרו ונשבר. אני אם אעשה עם בני אדם שהם בדמות וצלם של המלאכים על אחת כמה וכמה שאנצל מן הפגעים. מיד (בראשית כא לג) ויטע אש"ל. אכילה שתיה לויה"

(מדרש תהילים לז, א)

הקדמת האכלת בעל החיים שבביתך לפני אכילתך

איפה נמצא עוד תורה כזו שהקפידה שטרם שבעל הבית יאכל צריך הוא לדאוג לבעלי החיים שברשותו שיהיה להם מה לאכול. דבר זה למדו חכמי התלמוד מפסוק הנאמר בספר דברים בפרשת שמע ישראל: "וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ"¹⁵דברים יא, טו.:

"אמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו שנאמר: (דברים יא, טו) "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" והדר ואכלת ושבעת"

(ברכות מ ע"א)

וכך כתב הרמב"ם בספרו היד החזקה¹⁶הלכות עבדים פ''ט ה''ח: "חכמים הראשונים היו נותנים לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין. ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן"¹⁷והובא גם בסמ''ג עשין פז..

והגדיל לדבר בעניין זה רבי אליעזר פאפו, מחכמי טורקיה במאה ה- 19 שכתב בספרו פלא יועץ:

אמרו רז"ל צער בעלי חיים דאורייתא (שבת קכח ע"ב), וצריך להקדים מזונותיהם קודם שיאכל הוא כמו שלמדו מפסוק….שהם תלויים בו והוא תלוי במי שאמר והיה העולם….יזהר מאד ויצוה את בניו ואת כל בני ביתו להיות זהירים לתן להם את אכלם בעתם כי מזונותיהן עליו וקשה ענשן. ובפרט אם הם סגורים בכלוב צריך לרחם עליהם ביותר ולהקדים מזונותיהם לבל יכשל בעוון צער בעלי חיים [וראה שם מעשה שהביא].

פלא יועץ ערך בעלי חיים

והתעוררה בי שאלה בדין הלכה זו משום מה נאסר על האדם לאכול לפני שנתן מאכל לבהמתו האם משום שהיא רואה אותו אוכל ובכך היא מתאווה ונגרם לה צער שהיא אינה אוכלת או משום שהתורה ציוותה לתת לבהמה מזונותיה משום שהם תלויים באדם ולכן ראוי להקדים ולדאוג לחלש ורק אחר כך לדאוג לעצמך ובזה לומד האדם לחמול ולעזור לחלשים ממנו. ההבדל יהיה בין שני הטעמים הוא, במקרה בו האדם אוכל ואין הבהמה רואה. לפי הטעם הראשון התלוי בראייה יהיה מותר ולטעם השני יהיה אסור בכל מצב. היה ניתן ללמוד ממצוות "לא תחסום שור בדישו" שהדבר תלוי בראיית הבהמה כפי שראינו לעיל אך מלשון רב שאמר "אסור לו לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו" ומדייק זאת מהפסוק המתאר את פועלו של הבורא נראה לומר שהתורה רוצה ללמד אותנו את הסדר הנכון ועל כן אין זה תלוי בראייה ובכל מצב יצטרך האדם לדאוג למאכל בהמתו קודם מזונו גם אם יהיה רחוק מביתו.

מנוחת בעלי חיים בשבת

אחת מהמצוות המפעימות בתורה היא הדרישה למנוחה בשבת גם עבור בהמת האדם. לאחר המהפכה התעשייתית רצונם של אנשי התעשייה לעבוד שבעה ימים בשבוע הלך וגבר. הרצון להגדלת התפוקה וההספק התעצמו והביאו איתם את מרוצת בני האדם לתחרות מסחררת שכביכול מצריכה ניצול מלא של 7 ימים בשבוע של עבודה במשמרות.

לאחר כ-200 שנה מאז המהפכה נוכחו בני האדם לראות כי הצורך למנוחת העובד היא הכרחית מעבר לתועלת האישית שלו כבנאדם גם לתועלת הארגון. רבים היום נחים יום בשבוע וארגונים נחשבים שמחשיבים עצמם לארגון בעל תנאי עבודה טובים נותנים יום מנוחה וגם יותר מזה.

יום מנוחה הוא בסיס לקיום הבריאה כפי שהבורא כביכול הכתיב מנוחה ביום השבת בבריאת העולם. כמו כן, נקבע הוא לחוק בעם היהודי מתחילת היווצרו לעם. אך מעבר לאלו, מפליא לראות כיצד התורה דרשה מהעם היהודי להניח גם לבהמתם לנוח בשבת. לא מצאנו אח ורע לזה בהיסטוריה כולה להתחשבות כה רבה לבעל חי כביהדות. מוטיב זה חוזר על עצמו גם כלפי אדמתנו, אדמת ארץ ישראל, שצריך להניח לה מעבודה כל שבע שנים למשך שנה (שמיטה). אך במאמרי זה ברצוני להציג מקורות על היחס לבעלי חיים ולמתוח קו על מגמת התורה ביחסה לבעלי חיים על כן לא ארחיב עוד בנושא הרחב הזה העוסק בהגות שמאחורי קביעת חוקי מנוחה אלו המטפלים בצרכים רבים: כלכליים, סוציאליים, תעסוקתיים חברתיים ועוד.

ישנם כמה פסוקים בתורה המתייחסים למנוחת בהמת האדם¹⁸שמות כ, י.:

1. "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ".

עוד נאמר¹⁹שמות כג, יב.:

2. "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ, שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ, וְיִנָּפֵשׁ בֶּן-אֲמָתְךָ, וְהַגֵּר".

בכדי לא להאריך המאמר אסתפק כאן בלהציג רק מן המסקנות המציגות את דרישת התורה למנוחת בעל החיים בשבת.

"אסור להוציא משא על הבהמה בשבת, שנאמר "למען ינוח, שורך וחמורך". אחד שור ואחד חמור, ואחד כל בהמה וחיה ועוף…"

(רמב"ם ה' שבת פ"כ ה"א)

מנוחת בהמת האדם על פי כללי התורה מצריכה שלא נניח על הבהמה "משא". לוּ היינו חושבים בעצמנו מהו 'משא' היינו מתארים לעצמנו בהמה המחוברת לכלי מחרישה (ראה תמונה לעיל) או שסוחבת על גבה שקים ומטען שלם של חפצים או שהיא קשורה לעגלה טעונה שאותה היא סוחבת. אמנם לא כך הוא הדבר, התורה מצווה לא רק שלא נעבוד בבהמה בחרישה, סחיבת מטען וכדו' כי אם גם לא לתת לה לצאת וללכת בשבת כשעליה יש חפץ שאינה זקוקה לו. דין זה מתפרש במשנה (שבת פ"ה מ"ד) המבארת שהפרה לא יוצאת "ברצועה שבין קרניה" (בין שהרצועה לנוי או לשמירה יתרה שאינה זקוקה לה).

כלומר, למדנו שנתינת חפץ על גבי בהמה שברשותי שהיא איננה זקוקה לו בשבת נחשב ל'משא' המפר את מנוחת הבהמה בשבת.

מלאכה על ידי אינו יהודי

עוד מלמדת אותנו התורה שגם אם האדם יחליט לשמור את הציווי לנוח בשבת ויאמר אני מצווה לנוח בשבת וגם שבהמתי תנוח בשבת באופן שאסור לי לתת עליה משא. אמנם מי שאינו יהודי אינו חייב לנוח על כן אתן לו לעשות מלאכה עם הבהמה ובכך ארוויח שהעסק שלי ימשיך לעבוד גם בשבת ולא אפסיד כסף. דוחה התורה את רצונותיו והנאתו של האדם משום צורכי הבהמה ומקנה לבהמה זכות לנוח בשבת גם אם כרגע היא נשמרת על ידי אינו יהודי.

יתרה מזאת אסרה ההלכה היהודית, שלא כבדוגמה הקודמת שהאינו יהודי עובד בשביל היהודי בשבת כי אם אפילו באופן שהאינו יהודי עושה מלאכה עבור עצמו רק שמשתמש בבהמה של ישראל כגון, שמשכיר או משאיל היהודי את בהמתו לאינו יהודי. לכן אסרה ההלכה על היהודי להשכיר או להשאיל בהמה לאינו יהודי במידה והיא תהיה אצלו גם בשבת משום שהיהודי מצווה שבהמתו תנוח בשבת ואילו האינו יהודי אינו מצווה ויש חשש שמא יעשה איזו פעולה המפרה את מנוחת הבהמה בשבת ונמצא שהיהודי לא קיים הציווי.

הדוגמאות המעטות שהצגתי כאן הן מתומצתות ולא ממצות את הדין משום שקיצרתי והרוצה לדעת את פרטי ההלכה ילמד היכן שמובאות בהלכה בשולחן ערוך או"ח סי' רמו. דוגמאות אלו הוצגו על מנת להראות כי התחשבותה של התורה כלפי בעלי החיים במנוחת השבת²⁰האם גם ביום טוב? הב''י בסי' שה כתב בשם שיבולי הלקט שאין אדם מצווה על שביתת בהמתו אלא בשבת אבל לא ביו''ט. והובא ברמ''א סי' רמו. וראה במש''ב ס''ק יט שמביא מחלוקת ודיון האחרונים בזה ומשם בארה. גוברת על צרכי בני האדם וטובת עצמן בשימוש בעלי החיים.

ספורט רכיבה על סוסים

דוגמה נוספת לכך היא ספורט רכיבה על סוסים. ישנם אנשים האוהבים לרכב על סוסים בזמנם החופשי. כל מי שרכב על סוס אי פעם יודע שרכיבה נחשבת מאמץ עבור הסוס ועל כן צריכים לדאוג מדיי פעם לתת לו לנוח, לשתות ולאכול. ברם, האם רכיבה על סוס בשבת תחשב 'משא'. לעיל ביררנו שאפילו רצועה בין קרני הפרה יכולה להיחשב משא, אדם לא כל שכן. ואם כן יהיה אסור לרכב בשבת משום שעלינו לתת מנוחה לבהמה?
אכן המסקנה לפי חוקי התורה היא, שרכיבה על סוס אסורה בשבת²¹להלכה נפסק לפי הבבלי שאיסור רכיבה על גבי בהמה בשבת הוא משום שמא יחתוך זמורה (ביצה לו ע''ב). כלומר חכמים חששו שאדם יתלוש ענף בכדי להנהיג את הבהמה ואז יעבור על איסור תורה של תולש תולדה של קוצר, על כן עשו סייג והרחקה בדבר שתדיר ורגיל בדעת האדם. ברם בתלמוד הירושלמי מובא טעם אחר כדלקמן.. אחד הטעמים לאיסור זה הוא משום הציווי על שביתת בהמתו, שהרכיבה גורמת צער לבהמה²²ירושלמי ביצה פ''ה ה''ב. הובא ברא''ש שבת פרק במה בהמה יוצאת סי' ב. והביאו בב''י או''ח סי' ש''ה סעי' יח. וראה שם שמקשה שלפי הבבלי אין ברכיבה על סוס משום שביתת בהמתו וכו' ותירוצו כפי שכתבתי בפנים. ולהרחבת הנושא עיין שם בפוסקים בסעי' יח וכב. .

העולה מכלל דברנו שהתורה הקפידה על מנוחת בעל החיים בשבת גם על חשבון צרכיו והנאותיו של האדם. רכיבה על סוס היא הנאה לאדם אך לא בהכרח הנאה ללא צער מסוים לסוס. גם אם נאמר שהותר לאדם לשלוט על הבהמה ולהשתמש בה לצרכיו (ראה מאמרי אנתרופוצנטרית, ביוצנטרית, אקוצנטרית ועמדת התורה) על אף שיש בזה צער מסוים לבעל חיים, משום שצורך האדם גובר על צורך בעל החיים, מכל מקום כל זה בימי החול אך בשבת התורה הקפידה גם על מנוחת בעלי החיים לכן אין לנו רשות לגרום צער כלשהו לבהמה גם באופן מינימליסטי של רכיבה.
אחת ההתמודדויות של החברה בימינו היא ליבון הסוגיה "זכויות האדם מול זכויות בעלי החיים". אין בכוונתי להרחיב פה בנושא זה משום שהרחבתי בו במאמר הנ"ל רק נציין שבניואנס זה שבו עומדות שתי עמדות מנוגדות, הנאת האדם מול הנאת בעל החיים, רצונו של האדם מול רצונו של בעל החיים, התורה במקרה זה מלמדת אותנו ונותנת לנו ולאנושות כולה עצה מהי המידה הנכונה בעניין זה בשבת – הנאת האדם ברכיבה על סוס נידחת מפני הנאת הסוס במנוחת השבת.

קריאת הרש"ר הירש

ראשית כל יוצאת הקריאה אליכם, שנפשות  הדור הצעיר מופקדות  בידכם: השגיחו והקפידו שילמדו לכבד בבעלי החיים, מקטן ועד גדול, את היותם יצורים שהבורא ייעד להם שמחת חיים וצייד אותם בכושר תחושה והרגשה. אל תשכחו שהנער, אשר מסוגל  להזין בחשק גס את עיניו בפרפור חרק שהוטל בו מום, או בפחד בהמה המתייסרת בעינויים, במהרה יהיה אטום לב נוכח כאב אנושי.

(חורב פרק ס)

רועי הצאן שהפכו להיות רועי ישראל

אי אפשר בעיסוקי בנושא זה שלא להתייחס לסיפורי חז"ל המבטאים את ערכו האמיתי של האדם דווקא על ידי יחסו לבעלי החיים. לפנינו שלשה מנהיגים רבי משמעות ביהדות שאורם מאיר עד ימינו, מימיהם אנו שותים ולאורם אנו הולכים שבחירתם השמימית להיות רועי ישראל ומנהיגי העם היא דווקא בשל תכונותיהם התרומיות שהתגלו בהם כלפי בעלי החיים.

– משה רבינו –

ואף משה לא בחנו הקדוש ברוך הוא אלא בצאן. אמרו רבותינו: כשהיה משה רבינו עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסית. כיון שהגיע לחסית נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו, אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עיף אתה, הרכיבו על כתיפו והיה מהלך. אמר הקדוש ברוך הוא יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך אתה תרעה צאני ישראל.

(שמות רבה פרק ג, ב)

– דוד המלך –

ה' צדיק יבחן [ובמה הוא בוחנו במרעה צאן], בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה שנאמר (שם עח, ע) "ויקחהו ממכלאות צאן", מהו ממכלאות צאן, כמו (בראשית ח ב) ויכלא הגשם. היה מונע הגדולים מפני הקטנים, והיה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך, ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואחר כך מוציא הבחורים שיהיו אוכלין עשב הקשה. אמר הקדוש ברוך הוא מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כחו יבא וירעה בעמי, הדא הוא דכתיב (תהלים שם, עא) "מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו".

(שם)

– רבי יהודה הנשיא –

(יסורים) ע"י מעשה באו….דההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה [עגל שהיו לוקחים אותו לשחיטה], אזל תליא לרישיה בכנפיה דרבי וקא בכי [ברח והלך תחת כסותו של רבי ובכה]. אמר ליה: זיל לכך נוצרת [אמר לו לך (לשחיטה) כי לכך נוצרת]. אמרי הואיל ולא קא מרחם ליתו עליה יסורין [אמרו בשמים, הואיל ואינו מרחם על העגל יבואו עליו ייסורים]. וע"י מעשה הלכו, יומא חד הוה קא כנשא אמתיה דרבי ביתא [יום אחד הייתה המשרתת בביתו של רבי מטאטאה את הרצפה] הוה שדיא בני כרכושתא וקא כנשא להו [רצתה לטאטא את בני החולדה ולהוציאם], אמר לה שבקינהו כתיב (תהלים קמה, ט) וְרַחֲמָיו עַל-כָּל-מַעֲשָׂיו [אמר רבי למשרתת שתניח להם משום שרחמיו על כל מעשיו], אמרי הואיל ומרחם נרחם עליה [אמרו בשמים הואיל ומרחם נרחם עליו].

(בבא מציעא פה ע"א)

סיפורו של רבי יהודה הנשיא מסתיים בכך שמשמים שלחו עליו ייסורים 13 שנה עקב אמירתו בחוסר חמלה לעגל לא כפי שראוי לנשיא בישראל לנהוג. ופסקו הייסורים ממנו לאחר שריחם על בעלי חיים. ויש לנו לשאול, הכיצד רבי יהודה הנשיא נענש בצורה כה חמורה רק על כך שאמר לעגל "לך כי לכך נוצרת". תשובות רבות יש לשאלה אך אין בכוונתי לעסוק בהם כי אם ללמוד ממעשה זה על יחס התורה כלפי בעלי החיים. התורה מחדא התירה שימוש בבעלי חיים לצורך האדם כשמירה, חרישה, סחיבה, נחייה, חליבה ואפילו שחיטה, אך מאידך גיסא חייבה אותנו לנהוג בחמלה וברחמים כלפיהם גם בהיותם חופשיים וגם ובפרט בהיותם תחת אחריותנו, בשעת עבודה או אפילו בעת שלוקחים אותם לשחיטה וכפי שהוצג לעיל: שלא לצער בעלי חיים; לדאוג שלא יגרם לה צער; לדאוג לצרכיה בעת עבודתה; לתת לה יום מנוחה; לא לאכול לפני שהוגש לה מאכלה וכו'.

כוונת התורה בכיבוש ורדיה בבעלי חיים

לאור האמור ניתן לראות בברור שהתורה לא התירה לאדם להשתמש ולהתייחס לבעלי חיים כחפץ מופקר הנועד לשרת את האדם ככל העולה על רוחו ואולי כפי המשתמע מלשון התורה בראשית הבריאה בו נאמר לאדם "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל-חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ". וכך באמת מצאנו בהשקפות שונות לאורך ההיסטוריה בעמים שונים שהתירו ללא שום פיקוח ובקרה ציד מופרז, ניסויים בבעלי חיים, התעללות וכו'. לפי דברינו לא יהיה ניתן לפרש שכוונת התורה בציוויה לאדם לכבוש ולרדות בעלי החיים, לנהוג בהם מנהג עריצות. נצטט את פירושו של הרב קוק²³הרב אברהם יצחק הכהן קוּק חי במאה ה- 19 וה- 20 (1865 – 1935). מכונה גם הראי''ה קוק. כיהן כרב ראשי אשכנזי ראשון בארץ ישראל ונחשב לאחד מאבות הציונות הדתית לפסוק זה:

"אין ספק לכל איש משכיל והוגה דעות, שהרדיה האמורה בתורה "וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל-חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ" (בראשית א, כו) איננה מכוונת לרדיה של מושל עריץ המתעמר בעמו ועבדיו רק להפיק חפצו הפרטי ושרירות לבו. חלילה לחק עבדות מכוער כזה שיהיה חתום בחותם נצחי בעולמו של ה', הטוב לכל ורחמיו על כל מעשיו, שאמר עולם חסד יבנה (תהלים פט) …"

חזון הצמחונות והשלום

ובהמשך לדברינו על היחס לבעלי החיים כותב הרב קוק שם בחיבורו:

"יש ענף עקרי אחד של התקדמות האנושיות היותר גבוה, שהוא עומד כעת, לפי מצב הקולתורא הנוכחית, רק במצב חלום נעים של איזה אידיאליסטים יותר קיצוניים, והיא שאיפה מוסרית טבעית לרגש היושר האנושי, "שימת עין למשפטם של בעלי חיים במלא המובן". הפילוספיות האכזריות, ביותר אותן שפקרו גבוהה גבוהה, ע"פ השקפתם על המוסר האנושי מנקודת הפילוסופיה הכללית, החליקו לאדם, כל אחד ע"פ דרכו, לחנק בקרבו לגמרי את רגש היושר בנוגע לבע"ח…
וחז"ל לא התחכמו כאותה ההתחכמות הפילוסופית, ויספרו לנו שרבינו הקדוש נענש ביסורין…

חזון הצמחונות והשלום

תקציר מסקנות המאמר

מקורות:

1. למאכל, לרפואה, אופנה וטקסטיל, חקלאות ועוד.
2. חי בין השנים כ"ד בסיוון ה'תקס"ח – כ"ז בטבת ה'תרמ"ט, 1888 – 1808.
3. פרק ס'.
4. בראשית א, כח.
5. שמות כג, ה.
6. ספר החינוך, מצווה פ' – מצות פרוק משא, פרשת משפטים.
7. שו"ע חושן משפט סי' רעב סעי' י.
8. בבא מציעא לג ע"א. תוספות ד"ה ונוטל שכר שלא כפירוש רש"י שלומד שמדובר בטעינה. וראה ברמב"ם הלכות רוצח ושמירת נפש פי"ג ה"ה, ובטושו"ע חו"מ סי' רעב סעי' ד.
9. שכן מצוות פריקה וטעינה מתקיימת גם שאין בעליו עמו, ופשוט.
10. בפירושו על התורה (שם).
11. בספר חורב פרק ס'.
12. ח"ג פמ"ח.
13. דברים כב, י.
14. הרמב"ם במורה נבוכים ח"ג פמ"ט. הרמב"ן (דברים כב, י).
15. דברים יא, טו.
16. הלכות עבדים פ"ט ה"ח.
17. והובא גם בסמ"ג עשין פז.
18. שמות כ, י.
19. שמות כג, יב.
20. האם גם ביום טוב? הב"י בסי' שה כתב בשם שיבולי הלקט שאין אדם מצווה על שביתת בהמתו אלא בשבת אבל לא ביו"ט. והובא ברמ"א סי' רמו. וראה במש"ב ס"ק יט שמביא מחלוקת ודיון האחרונים בזה ומשם בארה.
21. להלכה נפסק לפי הבבלי שאיסור רכיבה על גבי בהמה בשבת הוא משום שמא יחתוך זמורה (ביצה לו ע"ב). כלומר חכמים חששו שאדם יתלוש ענף בכדי להנהיג את הבהמה ואז יעבור על איסור תורה של תולש תולדה של קוצר, על כן עשו סייג והרחקה בדבר שתדיר ורגיל בדעת האדם. ברם בתלמוד הירושלמי מובא טעם אחר כדלקמן.
22. ירושלמי ביצה פ"ה ה"ב. הובא ברא"ש שבת פרק במה בהמה יוצאת סי' ב. והביאו בב"י או"ח סי' ש"ה סעי' יח. וראה שם שמקשה שלפי הבבלי אין ברכיבה על סוס משום שביתת בהמתו וכו' ותירוצו כפי שכתבתי בפנים. ולהרחבת הנושא עיין שם בפוסקים בסעי' יח וכב.
23. הרב אברהם יצחק הכהן קוּק חי במאה ה- 19 וה- 20 (1865 – 1935). מכונה גם הראי"ה קוק. כיהן כרב ראשי אשכנזי ראשון בארץ ישראל ונחשב לאחד מאבות הציונות הדתית".

קישורים:

שביתת בהמה בשבת, הרב אליהו בקשי דורון, שו"ת בני אב ח"א סי' יא.

פניני הלכה, ספר שבת, פ"כ בעלי חיים, שביתת בעלי חיים.

פניני הלכה, ספר מועדים, פ"ז מדיני יום טוב, שביתת בהמה.

מקורות נוספים:

הפוסט היחס לבעלי חיים בראי היהדות הופיע לראשונה ב-הבינה היהודית Jewish intelligence.

קישורים:

מקורות נוספים:

הרב נתן צבי פרידמן. נטיעת עצי סרק בשמיטה, התורה והמדינה קובץ ד' תשי"ב (1952).

הרב אליהו בקשי דורון. 'נטיעות בט"ו בשבט בשביעית לצורך החזקת הארץ', שו"ת בנין אב ח"ג, תש"נ (1990).

לקריאות והרחבות נוספות:

ק.ק.ל. יער: 'כתב עת לניהול יערות ושטחים פתוחים', גליון 13, תשע"ה (2015).

הפוסט ייעור ונטיעת עצי סרק ביהדות הופיע לראשונה ב-הבינה היהודית Jewish intelligence.

קישורים:

השלכות החלטת הממשלה בדבר הקמת חבל התיישבות באזור מבואות ערד, מרכז המחקר והמידע של הכנסת, תשע"ב (2011).

החלטת הממשלה להקים יישוב באזור ואדי-עארה, מרכז המחקר והמידע של הכנסת, תשס"ח (2008).

מקורות נוספים:

קריאות והרחבות נוספות:

הפוסט בעד או נגד כריתת יער כדי להקים עיר הופיע לראשונה ב-הבינה היהודית Jewish intelligence.